המשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי – הבדלי גרסאות

 

===חברי הקבוצה===

# סר [[אדמונד הילארי]], מפקד המשלחת

# ג'. ה.' מילר, סגן ומודד בכיר

 

באמצע מאי פגשו אנשי הבסיס את הסערה הראשונה הממשית שלהם, עם רוחות סופה שמהירותן הגיעה בשיאה עד 79 קשר, או 150 קמ"ש. הצריפים, שהוקמו במקום גבוה, לא התכסו עדיין שלג ומשום כך היו פגיעים לעוצמת הרוח המייללת. לאחר שלושה ימים של סופה ודאגה לשלמות הצריפים, שככה הרוח והבדיקות גילו, שהבסיס יצא ממנה בשלום.{{הערה|הילארי, "מסע הקוטב הדרומי", עמ' 124}}

עם הפסקת הפעילות מחוץ לצריפים, גברה הפעילות המדעית בתוכם. פתיחת [[השנה הגאופיזית הבינלאומית]] נועדה אומנם ל-1 ביולי 1957, אך מדעני הקבוצה החלו בתצפיותיהם כבר ב-1 באפריל, ובראשם ד"ר התרטון. התרטון עסק גם בתצפיות [[הזוהר הדרומי]], פעילות קשה ומקפיאה במיוחד, שיכלה להתבצע רק בלילות בהירים, והתרטון קידם בברכה כל לילה מעונן או סוער שאיפשר לו לנוח מעמלו המפרך. לא תמיד הצדיק הזוהר את הציפיות, שתלו בו לאחר שראו את ציוריו של [[אדוארד אדריאן וילסון]], אך לפחות פעם אחת התלקח באודם עז כל כך, שאנשי הבסיס האמריקאי שאלו בבהלה, אם בסיס סקוט עולה באש. תנאי האקלים הקשים חייבו אמצעי בטיחות, כגון קשירת חבל בין צריף המעבדה לצריף ל[[מגנט]]יקה, שנבנה במרחק מה מן המעבדה תוך הקפדה על חומרים בלתי מגנטיים. אלמלא אמצעי בטיחות פשוט זה, היה ג'רארד, האחראי לתצפיות מגנטיות, עלול לאבד את דרכו ולתעות לאין השב במרחק הקצר. בין השאר עסקו חברי המשלחות בהקלטות [[סייסמולוגיה|סייסמיות]], שאיתרו רעשים שונים בטווח הקרוב והרחוק. התחנה המטאורולוגית עסקה בקריאות [[טמפרטורה]], [[לחץ אוויר]], רטיבות, מהירות הרוחות וכיוונן, ועננות. לקריאת ה[[ברומטר]]ים נאלץ בלהאם, האחראי ל[[מטאורולוגיה]], לצאת אל סככות מרוחקות מעט, תפקיד קשה ומאתגר בעתות סערה.{{הערה|הילארי, "מסע הקוטב הדרומי", עמ' 125}}

 

 

==מסעות האביב והקיץ מבסיס סקוט==

בחודש ספטמבר 1957 החלו אנשי הבסיס את מסעותיהם, חלקם עם מזחלות כלבים וחלקם בשיירת טרקטורים. בדרכה עצרה חוליית הטרקטורים לבדיקת המצבור שהונח שם בסתיו הקודם והוסיפה לו עוד טונה וחצי של צידה. מצבור נוסף צויד בכף גנייס, בבשר משומר לכלבים ובמנות לאנשים, לשימוש קבוצת הצפון העתידה להגיע לשם. בהמשך ביקרו כמה מאנשי המשלחת במושבת [[פינגווין קיסרי]] שב[[כף קרוזייה]], לצפות בהתפתחותה מאז ביקורו של [[אדוארד אדריאן וילסון|ד"ר וילסון]] בשנת 1911. המושבה נמצאה במצב טוב וגדולה פי כמה משהייתה אז.

[[קובץ:W. Stanley Moss - Commonwealth Trans-Antarctic Expedition.jpg|ממוזער|העיתונאי ו. סטנלי מוס, שבא לדווח על חציית אנטארקטיקה על ידי המשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי]]

}}

מן ה-6 בינואר 1958 רצו להקות הכלבים לצד הטרקטורים ונהנו מן החידוש שבמעקב אחר תוי סלול. בהמשך הדרך נאלצה הקבוצה לעצור בגלל מחלה, שתקפה את נוהגי הכלבים, בלייקלוק וסטיבנסון, והתגלתה כנגע בלתי מוסבר, שתקף בתורם את כל חברי המשלחת, פרט לראלף לנטון ופוקס. ב-13 בינואר דיבר פוקס עם הילארי וביקש ממנו לשאול, אם יאותו האמריקאים להעביר את הכלבים אל בסיס סקוט במטוס, משום שהמשך הדרך לאחר הקוטב יהיה קשה מדי בשבילם. התשובה הייתה חיובית ופטרה את פוקס מדאגה זו. ביום 19 בינואר הגיעה הקבוצה לקטע הדרך האחרון לפני הקוטב, אחרי מסע של 50 ק"מ באותו יום. הכלבים היו עייפים והטרקטורים האטו את נסיעתם כדי שיוכלו הכלבים ונוהגיהם להגיע יחד עמם אל הקוטב הדרומי. השיירה הייתה מרהיבת עין בצבעי דגליה השונים בהגיעה אל קו הרוחב 90°, שבו כל הכיוונים הם צפון בלבד. קבלת הפנים שציפתה להם הייתה רבת-עם, יחסית לאנטארקטיקה, כולם מצוידים במצלמות ובהם גם עיתונאים, צלמים ומקליטים להנצחת הרגע. הבאים התקבלו בחמימות והוזמנו לשהות בתחנת הקוטב במקום באוהליהם, ואכן ניצלו את שהותם שם למנוחה נחוצה. יום בואם, שהיה מבחינתם ה-19 בינואר 1958, נחשב ל-20 בינואר אצל האמריקאים, שנהגו לפי שעון [[ניו זילנד]], דהיינו, [[גריניץ'|שעון גריניץ']] ועוד 12 שעות, נוהל שהפך על הקבוצה את זמניה מיום ללילה. פוקס החליט לאמץ את שעון [[התחנה האנטארקטית אמונדסן-סקוט]] ולראות את הלילה כאילו הוא יום, כך שרוב אנשי הקבוצה דילגו למעשה על שנת לילה. בערב ה-22 בחודש נערכה מסיבה בתחנת הקוטב ובה ניתנה לכל אחד מאנשי הקבוצה תעודה, המאשרת כי הקיפו את העולם ברגליהם - בסך הכל מהלך מטרים אחדים סביב הדגלים המציינים את מיקומו המדויק של הקוטב, דגלי [[או"ם]] ו[[ארצות הברית]] על שני תרנים גבוהים. במעמד זה הציג ויוויאן פוקס לעיני הנוכחים את שעונו של [[רוברט פלקון סקוט|קפטן סקוט]], שהוצא מן המוזיאון של חברת סמית בקריקלווד ונמסר לו, כדי שיקחו אותו אל הקוטב הדרומי ומשם לבסיס סקוט.{{הערה|פוקס, "מסע הקוטב הדרומי", עמ' 222-220}} כן הביא עמו פוקס את דגל [[המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה]], 1904-1902, בראשות [[ויליאם ספירס ברוס]] והציבו בקוטב הדרומי. הדגל, שהתיישן במשך השנים, חוזק ברשת.

 

===מן הקוטב הדרומי אל בסיס סקוט===

ב-24 בינואר 1958, בדיוק חודשיים לאחר היציאה מבסיס שקלטון, יצאה קבוצת פוקס לשלב האחרון של מסעה, מן הקוטב הדרומי צפונה, אל עברו השני של כדור הארץ, מרחק 2000 ק"מ. הדרך הייתה ארוכה מכל מה שעברו עד כה, אך קלה יותר. היו להם פחות כלי רכב לדאוג לתחזוקתם, ולא היה עוד צורך להתחשב בכלבים, שהוטסו כבר ל[[בסיס סקוט]]. התצפיות הסייסמיות פחתו ובהמשך הדרך לא יהיה בהן עוד צורך; תוי הדרך סומן על ידי קבוצת הילארי, שהניחו בו צידה ודלק ככל שיידרש, וגם שני המטוסים יוכלו להגיע מבסיס סקוט ולהצניח תוספות במידת הצורך. אחת הדאגות שהטרידו בכל זאת את פוקס הייתה, שמא יקדים [[מצר מק-מרדו]] לקפוא ויאלץ את אוניית הצי הניו זילנדי "אנדבר" להפליג משם, ואז תיאלץ המשלחת לעשות עוד חורף אחד באנטארקטיקה. אפשרות כזאת נלקחה בחשבון עוד לפני יציאת המשלחת מאנגליה ועתודות מזון ודלק מספיקות הוזמנו הן לבסיס שקלטון והן לבסיס סקוט, ולא נותר להם אלא לקוות, שלא יגיעו למצב זה.

 

 

לפני צאתם הקיפו בנסיעה איטית את טבעת החביות ותרני הדגלים שסימנו את מקום הקוטב, ובכך עברו תוך שתי דקות 24 שעות בממד הזמן וחזרו להווה.{{הערה|כיון ש[[קו התאריך הבינלאומי]] עובר בקוטב, ההפרש בין צדו המזרחי לצדו המערבי מסתכם ב-24 שעות, כלומר בהקפת הקוטב עובר הצועד או הנוסע יממה שלמה.}} במסע קצרצר זה הייתה כל נקודה על פני כדור הארץ צפונה להם. לאחר הפנייה צפונה הראו המצפנים המגנטיים כי הם נוסעים דרומה - תופעה מוזרה ומבלבלת. כמו כן היה עליהם לזכור, שכל סטייה מזרחה היא למעשה סטייה מערבה. בשלב זה עוד פעלו המצפנים המגנטיים במידה סבירה, אך הם ידעו, כי ככל שינועו צפונה ויתקרבו אל הקוטב המגנטי, במרחק 2000 קילומטרים, לא תהיה עוד תועלת במצפנים אלה.