פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מרלבורו - בניגוד לרצון הולנד לשמור את כוחותיה בארצות השפלה - הוליך את כוחות אנגליה והולנד דרומה לגרמניה; מפקד אוסטריה אויגן באותו זמן נע צפונה לגרמניה עם צבא אוסטריה. מטרת תנועות אלו הייתה למנוע את התקדמות צבא צרפת-בווריה כלפי וינה; בינתיים, אויגן וצבא אוסטריה נעו צפונה מאיטליה. מטרת התנועות האלו הייתה למנוע את התקדמות צבא צרפת-בווריה כלפי וינה. כוחותיהם של מרלבורו ואויגן נלחמו נגד כוחות צרפת תחת טלארד ב[[קרב בלנהיים]] באוגוסט 1704, שהיה ניצחון מפואר עבור מרלבורו ואויגן. עקב התבוסה, נאלצה בווריה לצאת מן המלחמה ובאותה שנה אנגליה והולנד הצליחו לבקוע לספרד בנקודתה הדרומית, [[גיברלטר]].
[[קובץ:Malplaquet1.jpg|ימין|ממוזער|350px|קרב מלפלקה, נקודת מפנה במלחמה, 11 בספטמבר 1709]]
אחרי קרב בלנהיים, שני המפקדים מרלבורו ואויגן עוד פעם הופרדו, כשהראשון עובר לארצות השפלה בעוד השני עובר לאיטליה. ב-[[1705]], שני הצדדים בקושי התקדמו בכל החזיתות. מרלבורו ווילרווא נעו בארצות השפלה בהססנות, והמצב היה דומה לוילאר וללואיז איש באדן לאורך הריין וונדום ואויגן באיטליה. קיפאון זה נשבר בשנה הבאה, [[1706]], כאשר מרלבורו גירש את צבא צרפת מדרום ארצות השפלה בניצחון מכריע נגדו ב[[קרב ראמיאי]] במאי ובעקבותיו כיבוש [[אנטוורפן]] [[דנקרק|ודנקירק]]. גם הנסיך אויגן, מפקד כוחות אוסטריה, היה מוצלח ביותר; בספטמבר, לאחר שוונדום יצא לחזק את הצבא המרופט בהולנד, ספגה צרפת מכה קשה תחת הדוק ד'[[אורליאן]] נגד אויגן ודוכס סבויה בקרב [[טורינו]] שסייע בגירוש את צרפת מאיטליה.
 
עם גירוש צבא צרפת מגרמניה, הלחימה רוכזה על ארצות השפלה, איטליה, וספרד. ב-1706, הגנרל הפורטוגלי מרקי דה מינאס פיקד על פלישה לספרד ממדינתו בה הצליח לכבוש אף את [[מדריד]] הבירה. עם זאת, כוחותיהם של פליפה החמישי ודוכס דרוויק (בנו של ג'יימס השני, מלך אנגליה הגולה) הצליחו לכבושה בחזרה. עוד ניסיון על מדריד התרחש באפריל [[1707]], כשברוויק עד מהרה הביס את כוחות אנגליה בקרב אלמאסה ב-[[25 באפריל]]. לאחר מכן, ספרד השתתפה רק בסדרת תגרות חסרות תועלת שהמשיכה עד סוף המלחמה.
ב-[[1707]], מלחמת הירושה הצטלבה זמן קצר עם [[מלחמת הצפון הגדולה]], שתי מלחמות שהתרחשו בד בבד. צבא שוודי תחת [[קרל השנים עשר מלך שוודיה]] הגיע ל[[סקסוניה]] שם לאחרונה הפסיק לייסר את האלקטור [[אוגוסט השני]] וכפה עליו לוותר על תביעתו לכס מלך [[פולין]]. גם צרפת וגם ספרד שיגרו שליחים למחנהו של קרל, בעל בריתן, והצרפתיים התכוונו להכניסו אל המלחמה בצידן נגד קיסר [[הקיסרות הרומית הקדושה]] החדש, יוזף הראשון. עם זאת, קרל נהג להחשיב עצמו כמגן אירופה הפרוטסטנטית, מאוד אוכזב מהתייחסותו של לואי ה-14 ל[[הוגנוטים]] ולא ממש התעניין במלחמה. קרל הפנה את תשומת לבו ל[[רוסיה]] ותוך כך מנע התערבות שוודית בסכסוך.
 
מאוחר יותר ב-[[1707]], הנסיך אויגן פיקד על פלישה של בעלות הברית לדרום צרפת מאיטליה אך נבלם על ידי צבא צרפת. בינתיים, מרלבורו נשאר בארצות השפלה שם היה תקוע בלכידת סדרה אינסופית של מבצרים. ב-[[1708]], לעתים צבאו של מרלבורו התקוטט עם הצרפתים, שסבלו מבעיו מנהיגות: לעתים קרובות מפקדיהם דוכס בורגון (נכדו של לואי ה-14) ודוכס ונדום התנגדו זה לזה, כשהראשון תמיד מקבל החלטות מיליטריות לקויות. התעקשותו של בורגון שחוסר התוקפנות מצידם שוב איפשר את מרלבורו לאחד את צבאו וזה של אויגן, מה שהוביל לניצחון צבא בעלות הברית בקרב אאודנארדה ביולי 1708 ב[[פלנדריה]] ולכיבוש את העיר [[ליל]].
 
האסונות באאודנארדה ובליל הביאו את צרפת עד לקץ כניעה. לואי ה-14 נאלץ להיכנס למשא ומתן: שלח את שר החוץ שלו, המרקיז דה טורסי, להיפגש עם מנהיגי בעלות הברית. לואי הסכים לוותר על ספרד וכל שטחיה לטובת בעלות הברית, כשהוא מבקש לאחוז רק ב[[נאפולי]] שבאיטליה. יתר על כן, מוכן היה המלך אף לממן את גירוש פליפה החמישי - נכדו - מספרד, אם כי בעלות הברית כפו עליו תנאים מביכים יותר - דרשו שלואי יפעיל את צבאו להפיל את נכדו. בעקבות הצעה משפילה זו, לואי החליט שיילחם עד הסוף ופנה לעם הצרפתי בניסיון מוצלח לגייס אלפי חיילים.
 
ב-[[1709]], בעלות הברית ניסו שלוש פעמים לפלוש לצרפת, אך שתיים מהן היו כל כך קלושות ששימשו רק לפעולות הסחה. הניסיון הרציני ביותר נשעה כשמרלבורו ואויגן התקדמו כלפי [[פריז]]. התעמתו עם צבא צרפת תחת דוכס וילאר במה שהייתה שפיכות הדמים הקשה ביותר במלחמה, קרב מלפאקיי. למרות שבעלות הברית הביסו את צרפת, איבדו מעל 20,000 איש, לעומת רק 10,000 בצד יריבתן. בעלות הברית לכדו את [[מונס]] אך לא הצליחו להביא עוד ניצחונות. הקרב ציין נקודת מפנה במלחמה, משום שלמרות היותן המנצחות, נבלמה התקדמות בעלות הברית בעקבות האבידות הקשות.
 
== השלבים האחרונים ==