ויקיפדיה

התעמולה הישראלית – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ הסרת תו כיווניות
Matanyabot (שיחה | תרומות)
475,756 עריכות
שורה 39:
המחלקה להסברה הקציבה כספים להזמנת עיתונאים ואנשי [[רדיו]] ו[[טלוויזיה]], מדינאים ואישי ציבור בעלי מעמד בארצם לביקור בישראל.{{הערה|שם=Aarot2005}} בתיאום עם גורמים כמו [[לשכת העיתונות הממשלתית]], סיפקה המחלקה [[סרט קולנוע|סרטים]] על [[ישראל]], תצלומים ועלונים שסופקו לנציגויות ה[[דיפלומטיה|דיפלומטיות]] של ישראל בחוץ לארץ. [[משרד התיירות]], אשר הפך מאגף ב[[משרד ראש הממשלה]] למיניסטריון נפרד ב [[1963]], תרם לנושא ההסברה גם כן. כמה ממחלקותיו עסקו בהוצאת פרסומים בענייני [[משרד התיירות|תיירות]], בהזמנת עיתונאים ואורחים אחרים לבקר בישראל ובניהול לשכות התיירות במספר בירות בחוץ לארץ שגם הן עסקו בהפצת חומר שהכיל ערך תיירותי-[[הסברה|הסברתי]].{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
[[משרד האוצר]] ורשות ההשקעות, כחלק מתפקידם היה להפיץ מידע על [[ישראל]] כדי לעודד בה השקעות וכדי להגביר את הסחר עמה ובעיקר כדי לעודד את ה[[ייצוא]] הישראלי. עבודה זו נעשתה על ידי נספחים לענייני מסחר במספר [[שגרירות|שגרירויות]] ישראל בחוץ לארץ. {{הערה|שם=Aarot2005}}
 
דוברי משרדי ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] השונים היוו זרוע [[הסברה|הסברתית]] בכך שקיימו מגע שוטף עם ה[[עיתונות בישראל|עיתונות הישראלית]] ועם נציגי העיתונות הזרה בכל הנוגע לפעילות משרדיהם ושריהם.{{הערה|שם=Aarot2005}} הם עשו זאת על ידי [[פרסום]] הודעות בכתב, קשר בעל פה, קיום מסיבות עיתונאים, ועריכת סיורים. דוברי המשרדים שעסקו בענייני הסברה היו: [[משרד החוץ|חוץ]], [[משרד הביטחון|ביטחון]] וה[[משרד האוצר|אוצר]]. ל[[משרד ראש הממשלה]], כמו גם לממשלה, לא היה דובר במרבית שנות קיום ה[[מדינת ישראל|מדינה]].
שורה 45:
פרט לממשלת ישראל, גופים נוספים, עסקו ב[[הסברה]] ה[[ישראל]]ית, נוסף על הפעילות השוטפת לקידום מטרותיהם: מחלקות העיתונות וההסברה של [[קרן היסוד]], [[הקרן הקיימת לישראל]], [[המגבית היהודית המאוחדת]], מפעל אגרות מלוה העצמאות והפיתוח ("[[הבונדס]]"), [[ההסתדרות הכללית]], [[הסוכנות היהודית]] לארץ ישראל, ארגוני [[סטודנט]]ים, מחלקות של מוסדות ישראלים להשכלה גבוהה וארגונים [[התנדבות|וולנטארים]] כ[[ההסתדרות הציונית הדסה|הדסה]] ועוד.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
פיצול גורמי ה[[הסברה]] הישראלית, כפי שתואר לעיל, היה מקור לביקורת מתמדת על ידי [[מבקר המדינה]] שחשף פגמים בעבודת [[משרד החוץ]].{{הערה|דו"ח מבקר המדינה מס' 2 לשנת הכספים 1950/51, עמ' 64. בתוך:יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.}} אזכור ענייני ההסברה שב ועלה בדיונים ב[[הכנסת|כנסת]], בייחוד בשעות דיון על [[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניות חוץ]]. אולם, ביקורת חריפה ושיטתית על ההסברה הישראלית, הראשונה מסוגה בישראל ובכנסת בפרט, הושמעה בעקבות תקרית [[קיביה]] בה פעל [[צה"ל]] בשטח [[ירדן]] בה נהרגו 60 אזרחי הכפר. עקב החשש ליצירת תדמית שלילית לישראל, כתוצאה מהתקרית, היה זה [[חבר הכנסת]] [[בנימין מינץ]], ממפלגת [[פועלי אגודת ישראל]], שטען לראשונה כי ערך ההסברה יקר מפז, ויש לייחס לה אותה דרגת חשיבות כמו לענייני ביטחון או הספקת מזון לאוכלוסייה. {{הערה|[[דברי הכנסת]], כרך 1, ע"ע 319-273. בתוך: יגר, מ. '''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל''', 1986, ישראל, הוצאת להב}}
 
[[מבצע קדש]], שנערך באוקטובר [[1956]] חשף חולשות בתחום ה[[הסברה]].{{הערה|דברי הכנסת, כרך 21 ע"ע 712-713. בתוך:יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.}} בכירים ב[[משרד החוץ]] טענו כי התקדמותו של [[צה"ל]] בשטח [[סיני]] עשויה להתקבל ברחבי העולם כהתגרות למלחמה. מתוך כך, ב-9 בינואר [[1957]] העלה ח"כ [[אריה אלטמן]], מ[[תנועת החירות]], [[הצעה לסדר היום]] על "פעולת ההסברה של הממשלה בחוץ לארץ" ובה טען כי "כמעט אין נעשית פעולת הסברה בחוץ לארץ. מה שמסבירים- מסבירים באיחור זמן, ומה שמסבירים- מסבירים רע... הצדק והמוסר לצידנו, וכיצד לא הצלחנו להוכיח לעולם כי [[מבצע קדש|מבצע סיני]] לא היה פעולה של תוקפנות אלא פעולה שבאה למנוע השמדה?" הצעה זו הדגישה את הדיון הציבורי התוסס בגין מגבלות ההסברה הישראלית.{{הערה|שם=Aarot2005}}
שורה 91:
מסוף דצמבר [[1967]] ואילך, התרבו ה[[שאילתה (ממשל)|שאילתות]] בכנסת על התערערות מצבה ההסברתי של ישראל בחוץ לארץ, ובייחוד על ריבוי ההתקפות עליה בכלי ה[[תקשורת]], ועל התגברות ה[[תעמולה]] ה[[מדינות ערב|ערבית]] העוינת.{{הערה|שם=Toldotia1986}} נשאלו שאילתות בדבר הצורך לשתף פעולה עם [[פרסום|פרסומאים]] מקצועיים ואנשי [[יחסי ציבור]] בפעולות ההסברה. בייחוד, נמתחה ביקורת על העדר הסברה מספקת ב[[ארצות הברית]].
 
הלחץ על ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] בעניין ההסברה הישראלית לא פסק. [[אבא אבן]], [[משרד החוץ|שר החוץ]], וישראל גלילי השיבו ל[[שאילתה (ממשל)|שאילתות]] שונות, עד שלחץ הציבור גבר וב-26 במרץ [[1969]] הודיע השר גלילי כיו"ר ה[[ועדה בין משרדית|ועדה הבין-משרדית]] לתיאום ההסברה הממשלתית על מינוי ועדה, במסגרת הוועדה הקיימת, לבדיקת תיאום שירותי ההסברה בארץ ובחוץ לארץ. [[ישראל גלילי|גלילי]] הצהיר בכנסת כי "הניסיון שנרכש לאחר [[מלחמת ששת הימים]], הביא אותי למסקנה כי המערכת הכללית של ההסברה ה[[ישראל]]ית אינה מתאימה לצרכים, לא מבחינת המבנה ולא מבחינת הממדים של הפעולה... באתי לכדי מסקנה כי דרושה רפורמה של מבנה מערכות ההסברה במגמה לבנותן כמערכת אחת משותפת שאינה מפרידה בין פעולת ההסברה בישראל לבין הפעולה בחוץ לארץ" {{הערה|דברי הכנסת, כרך 55 ע"ע 3704. בתוך:יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.עמ' 59.ישראל:להב.}}
 
===הצעת הרפורמה של ועדת פלד===
שורה 128:
עשרה ימים לאחר הכרזה זו, התפטרה [[גולדה מאיר]] מראשות הממשלה].{{הערה|שם=Aarot2005}} מהלך זה הוביל להקמת [[הממשלה ה-17]] בראשותו של [[יצחק רבין]], וסבב מינויי שרים בהתאם: [[שמעון פרס]] מונה ל[[משרד הביטחון|שר ביטחון]], ו[[אהרון יריב]], שכיהן כ[[משרד התחבורה|שר התחבורה]], מונה במקומו לשר ההסברה. יריב, אלוף (במיל.), שימש כראש [[אמ"ן]] בעבר ובתפקידים שונים בצמרת הצבאית. לאחר שחרורו מצה"ל הצטרף לסיעת ה[[המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת|מערך]], ושימש כבכיר בסיעה בתפקידים שונים.{{הערה|שם; [http://www.knesset.gov.il אתר הכנסת]}}
 
תוכנית העבודה של המשרד, עם כניסתו של השר [[אהרון יריב]] לתפקיד, ניסתה להגדיר ולקבוע תחילה, את תחומי אחריות המשרד, היקף האמצעים שיעמדו לרשותו ואת מהות קיומו. {{הערה|שם=autogenerated1 }} בירורים אלה נמשכו עד ספטמבר [[1974]] לערך, כאשר בדיון בין [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]], [[משרד האוצר|שר האוצר]] והשר יריב נקבע היקף תקציב המשרד ותקני כוח האדם שיכללו בו. תחומי האחריות נקבעו לפי החלוקה הבאה: פעולות ההסברה בארץ ירוכזו תחת אחריותו של משרד ההסברה, ו[[משרד החוץ]] יהיה אחראי לפעולות ההסברה בחוץ לארץ. עוד נקבע כי, תוך שיתוף פעולה תמידי בין המשרדים, משרד ההסברה יספק למשרד החוץ חומרי הסברה לפעילותו בתפוצות.
 
יעדי ההסברה בארץ אומנם נקבעו כבר במסקנות דו"ח ועדת פלד, ובין אם הושפעה עבודת המשרד ממסקנות דו"ח זה ובין אם לאו, תוכנית העבודה של המשרד לשנת [[1975]] הדגישה את הטיפול ההסברתי באוכלוסיות בפנים הארץ.{{הערה| בדו"ח ועדת פלד פורטו ציבורי היעד הספציפיים להסברה בארץ כגון: ישראלים הבאים במגע עם אזרחים מחו"ל, אזרחים זרים הנמצאים בארץ ובעיקר- [[כתב (מקצוע)|כתבי]] חוץ, אורחי ממשלה וה[[מנהל ציבורי|מנהל הציבורי]] ו[[תיירות בישראל|תיירים]].}} {{הערה|שם=Aarot2005}} התוכנית יישמה דגש על הטיפול ההסברתי בזרים בארץ על סוגיהם: [[צליינים]], תיירים נוכרים, תיירים [[יהודים]] הבאים לשהיות קצרות וממושכות ועוד. נוסף על כך, צוין בתוכנית זו, כי בנוסף להידוק הקשר ושיתוף הפעולה עם [[משרד החינוך|משרד החינוך והתרבות]], ייעשה מאמץ לרתימת ארגונים [[התנדבות|וולונטאריים]] לפעולות הסברה ולהפקת סרטים וחומרי הסברה לחוץ לארץ.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
===מבנה המשרד ודפוסי עבודתו===
שורה 153:
למרות הניסיונות שפורטו לעיל, עיקרון הפרדת הסמכויות והתיאום בין [[משרד החוץ]] לבין משרד ההסברה החדש צפה קשיים כבר מראשיתו, עקב אי בהירות באופן חלוקת תחומי האחריות.{{הערה|שם=Toldotia1986}} עובדי ההסברה שנשלחו לתפקיד בחוץ לארץ מונו על ידי משרד החוץ. בשהותם בחוץ לארץ, השליחים נכפפו למשרד החוץ והיו תחת אחריותו, והמגעים עם הארגונים היהודים בחוץ לארץ נשארו, גם הם, כפופים תחת משרד החוץ. הייתה זו למעשה, חריגה מייעודו הבסיסי של משרד ההסברה שתפקידו אינו יועד לרכז אדמיניסטרציות, כי אם לנהל תיאום בייצוגה של ישראל כלפי חוץ, עד כמה שאפשר. שרי המשרדים נועדו מספר פעמים לתיאום מתווה שיתוף פעולה, אך ההחלטה הסופית הייתה בידי [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]]. האחריות על אספקת חומרי ההסברה לחוץ לארץ הועברה, כאמור, לידי משרד ה[[הסברה]] ב-15 באוקטובר [[1974]], תוך ניוד חלק מיחידותיו של משרד החוץ על עובדיהם ותקציביהם. עוד הוחלט כי מינוי הנציגים הנשלחים לחוץ לארץ יבוצע לפי החלטותיה של ועדה משותפת של שני המשרדים.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
אי בהירות זו, צפתה חיכוכים, תחרות ומריבות בין המשרדים.{{הערה|שם=Aarot2005}} הקשר המיניסטריאלי הרציף של [[משרד החוץ]] לגורמי ההסברה השונים מנע את כינונה של מערכת הסברה ישראלית בחוץ לארץ תחת המשרד החדש. נוצר מצב אנכרוניסטי שהגוף העוסק בהסברה בפועל, אחראי על כוח האדם ועל הפעלתו, ואחראי על הפיקוח הוא משרד החוץ. בעוד שמשרד הסברה, שתפקידו היה לקיים את תשתית ההסברה, היה מנותק מאותם גורמים שעוסקים ב[[הסברה]] בפועל, כדוגמת נציגי ישראל בתפוצות. הייתה זו הנצחת הכפילויות ב[[מנהל ציבורי|מנהל הציבורי]] ה[[ישראל]]י כפי שהייתה קיימת עד הקמת משרד ההסברה, שלמעשה מנעה ממנו למלא את הפונקציות שלטובתן הוקם מלכתחילה. {{הערה|שם=Aarot2005}}
 
קושי נוסף היה ריבוי הגופים ה[[ממשלת ישראל|ממשלתיים]] העוסקים בהסברה בהיקף נרחב. {{הערה|שם=Aarot2005}} הן [[משרד החוץ]], [[משרד התיירות]] ו[[משרד הביטחון]] על יחידותיהן, עסקו בפרסום חוברות הסברה, הפצת מידע ל[[עיתונות]] חוץ, הכנת [[סרט קולנוע|סרטים]] ותוכניות רדיו, הכנת תערוכות והשתתפות בהן, ייזום ותכנון כנסים ומפגשים בינלאומיים. אלו היו אותם הכלים באמצעותם פעל משרד ההסברה, למעשה, לקידום ההסברה הישראלית. משרד ההסברה היה אמור היה לרכז את הגורמים הללו, אך למעשה לא נבחנה עבודת התיאום בייסודיות ונוצרו כפילויות שלא נדונו ולא נמצא להן פתרון.
 
עד מהרה התברר כי הסיכוי להקים משרד יעיל מתוחכם ומתואם, שירכז בידיו את כל סמכויות ההסברה ב[[מדינת ישראל|מדינה]], התגלה כבלתי ניתן להשגה על רקע המציאות הישראלית של יריבויות פנימיות, תחרות [[בירוקרטיה|בירוקרטית]], מאבקים אישיים ומפלגתיים ותחרות בין משרדית.{{הערה|שם=Aarot2005}} גם ויכוחים עקרוניים ואי קבלת החלטות ברורות בסוגיית מדיניות ההסברה ה[[ממלכתיות|ממלכתית]] וייצוג שיקוליה במערכת המדינית, מנעו את הצלחת ניסיון הקמתו של המשרד החדש. משרד ההסברה לא רכש לעצמו [[סמכות|סמכויות]] ברורות, לא נקבעה [[מדיניות]] בתחום זה וענייני ההסברה לא קיבלו עדיפות מתאימה בעבודת הממשלה. כפי שנטען בדיון ב[[הכנסת|כנסת]] ב-22 בינואר [[1975]], שהצביע על תחילת מפלתו של משרד ה[[הסברה]], דלות אמצעי ההסברה הישראלית נכשלו מול שפע ה[[תעמולה]] ה[[מדינות ערב|ערבית]]. בכנסת, נמתחה ביקורת על הקשיים הארגוניים של משרד ההסברה, חוסר התיאום עם [[משרד החוץ]] ועל אי השימוש ההסברתי בקהילות היהודיות ובמנגנוניהן.{{הערה|שם=Aarot2005}}
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/התעמולה_הישראלית"