צייר – הבדלי גרסאות

למרות כי העיסוק במלאכת הציור הוא עתיק יומין, ההבחנה בו כעיסוק נפרד היא מאוחרת יותר. במצריםב[[מצרים העתיקה]], לדוגמה, היווה הציור פן אחד מתוך מכלול של עשייה אמנותית שאי אפשר לנתקה ממלאכות כגון ה[[קליגרפיה]] או ה[[פיסול]]. עבודה בצוות של אומנים הייתה נפוצה גם ב[[ימי הביניים]] ב[[אירופה]] והצייר, כמו שאר האומנים, עבר, ממקום למקום.

מעמדם של אמנות הציור ושל יוצרה - הצייר קשורים זה לזה. לעתים הושווה הצייר ל[[קוף]] המחקה את המציאות. אולם לעתים, אותה יכולת חיקוי של המציאות מועלית על נס. סיפור [[מיתולוגיה יוונית|מיתולוגי יווני]] מציג תחרות בין שני ציירים זאוקסיס ופרהסיוס אשר ערכו תחרות ביניהם על יצירת הציור המושלם. זאוקסיס צייר ענבים שהטעו את הציפורים באמיתיותם, אולם פרהיסוס גבר עליו במשחק ההטעיות כאשר צייר וילון ממשי כל כך, עד שזאוקסיס ביקש לראות את הציור המסתתר מאחוריו.

[[אפלטון]] מוצא את הציור, כמו את האמנויות אחרות, כאשליהכ[[אשליה]] המטעה את האדם וחסרת תועלת לחייו של האדם, הן במישור הפיזי והן בניסיונו של האדם להתקרב אל עולם האידאות. את כשרונו של הצייר מוצא אפלטון כמסוכן והציע לגרשם מן המדינה האידאלית באשמת דלוזיה (חיקוי המוליך שולל). לעומתו, טען [[אריסטו]] כי פעולת החיקוי היא פעולה טבעית ורצויה - "החיקוי מוטבע באדם מילדותו... והוא רוכש את ידיעותיו הראשונות דרך חיקוי, וכולם נהנים ממעשי החיקוי"{{הערה|1=אריסטו, '''[[פואטיקה (אריסטו)|פואטיקה]]''', [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], עמ' 25}}.

הראשון שהעניק מעמד של ממש לציירים ולאמנים בכלל היה ההיסטוריון האיטלקי הרנסאנסיה[[רנסאנס|רנסאנסי]] [[ג'ורג'ו ואזארי]] אשר חיבר ספר בשם "על תולדות הציירים והפסלים". ובו תיאר את חייהם של ציירים בני תקופתו. הספר פורסם בשנת [[1550]], ומהדורה שנייה שלו יצאה בשנת [[1568]]. ספר נוסף מאת ג'ובאן פייטרו בלורי (Bellori) בשם "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים" הופיע ברומא בשנת [[1672]].

הצייר [[לאונרדו דה וינצ'י]] השווה ב'ספר הציור' שכתב את הציור לפעולת הפילוסוףה[[פילוסוף]] וטען כי הציור "הוא המחקה היחיד של כל פועלי הטבע הנראים לעין". הצייר, לפי שיטתו, הוא בעל יכולת ליצירה בהתאם לרצונותיו ומאוויו - "למעשה, כל שיש בנמצא בעולם, בממש או בדמיון, יש לו, ראשית ברוחו ואחר-כך בידיו... עד שבמבט אחד, כהרף עין, הן יוצרות הרמוניה מתואמת, כשם שעושים זאת הדברים [שבטבע]".{{הערה|1=תרגום: [[משה ברש]], ''פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק'', עמ' 109-110}}.

תפיסת הצייר כאינדיבידואל המבטא את אישיותו היא תפיסה שקיבלה את ביטוייה המובהק מתוך [[רומנטיקה|התנועה הרומנטית]], הרואה בעיסוק באמנות כביטוי לנפשו של האדם. ה[[פילוסוף]]הפילוסוף [[ישעיה ברלין]] מוצא ביטוי לתפיסה זו בסיפורו של [[אונורה דה באלזאק]] - 'יצירת המופת העלומה'. הצייר, גיבור היצירה, מכסה את בדיו בדימויים וצורות חסרי משמעות מתוך טרוף. טירוף שמקורו בהקרבה העצמית של האמן ובניסיונו להשיג אידאל נעלה. דוגמה בולטת לתפיסת האמן כמטורף היא דמותו של הצייר [[וינסנט ואן גוך]], תפיסה אשר בוטאה בספרו הביוגרפי של [[אירווינג סטון]] אודות ואן גוך - 'התאווה לחיים'. לבד מדימוי האמן כגאון-מטורף, מכילה תפיסה זו את ההנחה כי אין אמת אבסולוטית שהצייר מנסה ליצור מחדש בעבודתו.

ציור נלמד בבתי ספר המתמחים בכך. בתי הספר העיקריים ב[[ישראל]] למטרה זו הם [[בצלאל]], [[המדרשה לאמנות]] ו[[מכון אבני]].