מלחמת עולם – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הסרתי טענה ספוקלטיבית פרועה, מהסוג שמאפיין פורומים ביזאריים באינטרנט ולא אנציקלופדיות מכובדות
Adnanzedan (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
תגית: תו כיווניות מפורש
שורה 39:
[[קטגוריה:סוגי מלחמות|עולם]]
[[קטגוריה:מלחמות עולם|*]]
 
 
הסתרה
ויקיפדיה אוהבת אתרי מורשת: אתרי מורשת, תמונות ופרסים!
מלחמת העולם הראשונה
Disambig RTL.svg המונח "המלחמה הגדולה" מפנה לכאן. לערך העוסק בסרט העוסק במלחמה זו, ראו המלחמה הגדולה (סרט, 1959).
מלחמת העולם הראשונה
WWImontage.jpg
תאריך התחלה: 28 ביולי 1914
תאריך סיום: 11 בנובמבר 1918
משך הסכסוך: 4 שנים ו-15 שבועות
מלחמה אחרי: מלחמת העולם השנייה
מקום: רחבי העולם
תוצאה: ניצחון מדינות ההסכמה. התפרקותן של הקיסרות הגרמנית, הרוסית, העות'מאנית והאוסטרו-הונגרית. יצירת מדינות חדשות ברחבי אירופה, תחילת שיטת המנדטים.
הצדדים הלוחמים
מדינות ההסכמה:
הממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית
צרפת צרפת
Flag of Italy (1861-1946).svg ממלכת איטליה
האימפריה הרוסית (1883-1917) האימפריה הרוסית
בלגיה בלגיה
ארצות הברית ארצות הברית
יפן האימפריה היפנית
סרביה סרביה
רומניה ממלכת רומניה
ועוד
מעצמות המרכז:
הקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמנית
האימפריה האוסטרו-הונגרית האימפריה האוסטרו-הונגרית
האימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית
בולגריה ממלכת בולגריה
ראשי מדינה
הממלכה המאוחדת דייוויד לויד ג'ורג'
הממלכה המאוחדת הרברט הנרי אסקווית'
צרפת ז'ורז' קלמנסו
צרפת רמון פואנקרה
Flag of Italy (1861-1946).svg ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה
Flag of Italy (1861-1946).svg ויטוריו אמנואלה אורלנדו
האימפריה הרוסית (1883-1917) ניקולאי השני, קיסר רוסיה
בלגיה אלברט הראשון, מלך הבלגים
ארצות הברית וודרו וילסון
יפן יושיהיטו
סרביה פטר הראשון, מלך סרביה
רומניה פרדיננד הראשון, מלך רומניה הקיסרות הגרמנית וילהלם השני, קיסר גרמניה
האימפריה האוסטרו-הונגרית פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה
האימפריה האוסטרו-הונגרית קרל הראשון, קיסר אוסטריה
האימפריה העות'מאנית מהמט החמישי
האימפריה העות'מאנית מהמט השישי
בולגריה פרדיננד הראשון, מלך בולגריה
אבידות
לוחמים: 5.7 מיליון
אזרחים: 3.7 מיליון
בסה"כ: 9.4 מיליון
לוחמים: 4 מיליון
אזרחים: 3.1 מיליון
בסה"כ:7.1 מיליון
מלחמת העולם הראשונה, שהתחוללה בין השנים 1914–1918, המוכרת לבני התקופה בשם המלחמה הגדולה, אף שהשם "מלחמת העולם הראשונה" נטבע כבר בשנת 1920 על ידי סגן אלוף צ'ארלס רפינגטון בספרו "The first world war, 1914–1918”,[1] הייתה המלחמה הגדולה ביותר עד התקופה ההיא בעולם. השתתפו בה מדינות על-פני יותר מחצי מכדור הארץ. במלחמה זו נהרגו למעלה מ-16.5 מיליון בני אדם, מתוכם כ-40 אחוזים אזרחים.
 
עיקרה של המלחמה התקיים באירופה אשר חולקה לחמש חזיתות עיקריות, שמהן שתיים, המערבית והמזרחית, היו החשובות ביותר:
 
החזית המערבית: בלגיה ומזרח צרפת (כולל מושבות צרפת) והאימפריה הבריטית.
החזית המזרחית: מזרח אירופה, גבול האימפריה הרוסית
המערכה בבלקן
זירת המזרח התיכון: נפרשה על-פני שטחי האימפריה העות'מאנית
החזית האיטלקית: אזור צפון איטליה
כמו כן, התקיימה לחימה בזירה הימית ובמספר זירות משניות, כגון דרום מזרח אסיה, הים הצפוני, אפריקה ועוד.
 
תוכן עניינים [הסתרה]
1 הצדדים הלוחמים
2 הגורמים למלחמת העולם הראשונה
3 פרוץ המלחמה
4 הקרבות הראשונים
5 שלבים ראשונים במלחמה
5.1 תחילת מלחמת החפירות
5.2 הקרב על הסוֹם וקרב פַּשנְדֶל
6 החזית המזרחית ורוסיה
6.1 ניצחונות גרמניים במזרח
6.2 בעיות פנים באימפריה הרוסית
6.3 מהפכת אוקטובר
7 חזיתות דרומיות
7.1 החזית המזרח-תיכונית
7.1.1 מסופוטמיה 1914–1918
7.1.2 מערכת גליפולי – 1915
7.1.3 ארץ ישראל וחצי האי סיני: 1915–1918
7.2 המעורבות האיטלקית
7.3 חזית הבלקן
8 רצח העם הארמני
9 מערכות במושבות הקולוניאליות
10 מרידות לאומיות
11 הזירה הימית
12 הגלגל מתהפך
12.1 כניסת ארצות הברית למלחמה
12.2 המתקפה הגרמנית ב-1918
12.3 ניצחון מדינות ההסכמה
13 סוף המלחמה
14 מניין האבדות במלחמה
15 תוצאות המלחמה
16 כלי נשק במלחמה
16.1 כלי נשק חדשים במלחמה
16.2 מטוסים
16.3 אוניות נושאות מטוסים
16.4 צוללות
17 היהודים והמלחמה
18 לקריאה נוספת
19 קישורים חיצוניים
20 הערות שוליים
הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Leaders of the Central Powers - Vierbund.jpg
לחצו להגדלה
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה ומנהיגיהן. למידע על מעצמה או מנהיג, לחצו על החלק המתאים בתמונה
 
 
אירופה ערב המלחמה
 
המזרח התיכון ערב המלחמה
הצדדים הלוחמים התארגנו בשני גושים.
 
הגוש האחד כונה "מעצמות המרכז" וכלל את המדינות והאימפריות:
 
הקיסרות הגרמנית
הקיסרות האוסטרו-הונגרית
האימפריה העות'מאנית
בולגריה
 
ג'אמל פאשה ופון קרסנשטיין סוקרים מסדר של חיילים עות'מאניים
הגוש השני נקרא "מדינות ההסכמה", וכלל בשלבים שונים 24 מדינות. המעצמות העיקריות מביניהן היו:
 
האימפריה הבריטית, יחד עם מושבותיה והדומיניונים (ובכלל זה אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה ודרום אפריקה) (ראו גם הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה)
צרפת ומושבותיה
האימפריה הרוסית (פרשה מהמלחמה לאחר המהפכה הקומוניסטית ב-1917)
איטליה (הצטרפה ב-1915)
ארצות הברית (שהצטרפה ב-1917)
מדינות אירופאיות קטנות יותר שנשאו בנטל הלחימה לצד מדינות ההסכמה, וחלקן נכבשו במהלך המלחמה, היו בלגיה והמדינות הבלקניות סרביה, מונטנגרו, רומניה (מ-1916 עד 1918), ויוון (מ-1917). השתתפותה של פורטוגל (מ-9 במרץ 1916) התבטאה תחילה בעיקר בזירה הימית ובמושבות, ובהמשך גם בחיל משלוח לחזית המערבית. מלבדן, נכללו במדינות ההסכמה עוד מדינות מרחבי העולם, ששלחו כוחות משלוח וסיוע, או הסתפקו בהכרזת מלחמה על מעצמות המרכז ללא נקיטת צעדים צבאיים. כמעט כולן הצטרפו בשלבים הסופיים של המלחמה.
 
הגורמים למלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגורמים למלחמת העולם הראשונה
"מלחמת העולם", כפי שכונתה, ארכה שנים וגבתה את חייהם של רבים, אך איש ממקבלי ההחלטות לא שיער בתחילתה שתהיה זו מלחמה כה ארוכה ורבת קורבנות.
 
הגורם הישיר שהביא לפרוץ המלחמה היה רצח פרנץ פרדיננד, הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי בידי סטודנט סרבי מבוסניה, בשם גברילו פרינציפ. הרצח אירע ב-28 ביוני 1914 בסרייבו, בירת בוסניה, שהייתה בתחום האימפריה האוסטרו-הונגרית. תושבי סרייבו היו סלאבים ושאפו להתאחד עם המדינה השכנה סרביה. בעקבות הרצח הציבה ממשלת אוסטריה לסרביה אולטימטום ובו כמה דרישות: פירוק האגודות הלאומיות, הטלת פיקוח על העיתונות ושיתוף נציגי אוסטריה בחקירת הרצח.
 
סרביה הסכימה לכל דרישות אוסטריה אך סירבה לדרישה לנוכחות אוסטרית בחקירה וראתה בה פגיעה בריבונותה. בתגובה הכריזה הממלכה האוסטרו-הונגרית מלחמה על סרביה ופלשה אליה. רוסיה, שהייתה בעלת בריתה של סרביה, הכריזה מלחמה על אוסטריה והחלה בגיוס צבא. מערכת הבריתות באירופה הופעלה. על-אף שההתנקשות הובילה לפרוץ המלחמה, הייתה זו כאמור רק עילה. המלחמה פרצה בעקבות סכסוכים פנימיים באירופה, ששורשיהם נעוצים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
 
המלחמה בין צרפת לפרוסיה בשנים 1870–1871 הביאה עמה לא רק את ביסוסה של הקיסרות הגרמנית, אלא גם מורשת של טינה בין צרפת לגרמניה, בעקבות הסיפוח הגרמני של אלזס-לורן. תחת הדרכתו הפוליטית של הקאנצלר הראשון שלה, אוטו פון ביסמרק, חיזקה גרמניה את מעמדה באירופה באמצעות ברית עם אוסטרו-הונגריה והבנה דיפלומטית עם רוסיה.
 
הכתרתו של וילהלם השני לקייזר בשנת 1888, הביאה לכס המלכות הגרמני שליט צעיר, הנחוש בדעתו לכוון את המדיניות בעצמו, חרף שיפוטו הדיפלומטי הפזיז. בשל תוצאות הבחירות ב-1890, בהן הגיעו מפלגות המרכז והשמאל להישגים מרשימים, וגם, חלקית, בשל חוסר חיבתו לקנצלר, שהדריך את סבו במשך רוב הקריירה שלו, הביא וילהלם להתפטרותו של ביסמרק.
 
חלק ניכר מהישגיו של ביסמרק ירד לטמיון בשנים שבאו לאחר מכן, כיוון שווילהלם לא הצליח לחדש את ההסכם עם רוסיה, ועל ידי כך העניק לרפובליקה הצרפתית הזדמנות להשלים (1891–1894) ברית מלאה עם האימפריה הרוסית. גרוע מכך, וילהלם לקח על עצמו את בנייתו של צי ימי גדול המסוגל לאיים על שליטתה הימית בת המאה של האימפריה הבריטית, ובכך עודד את ההסכמה הלבבית (Entente Cordiale) האנגלו-צרפתית ב-1904 והרחבתה ב-1907 כך שתכלול גם את רוסיה.
 
היריבות בין הכוחות החריפה מ-1880 במאבק הקולוניאלי על אפריקה, שהביא חלקים נרחבים מאפריקה ואסיה תחת שלטון אירופי במשך רבע המאה הבאה. אפילו ביסמרק, שהיה בעבר הססן לגבי מדיניות אימפריאליסטית, היה מוכן להתפשר ולהשקיע משאבים בקולוניות. כך גבר המתח בין אנגליה לגרמניה, כאשר ההשתלטויות הטריטוריאליות הגרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט איימו לפגוע באינטרסים אסטרטגיים ומסחריים של הממלכה המאוחדת. תמיכתו של וילהלם בשחרור מרוקו מצרפת, בת הברית האסטרטגית החדשה של הממלכה המאוחדת, עוררה את משבר טנג'יר (1911), ונוכחות כוחות גרמנים ימיים במרוקו העמידה במבחן את הקואליציה הבריטית-צרפתית.
 
מרכיב מרכזי במתיחות הדיפלומטית, שהלכה וגברה, היה עלייתן של שאיפות לאומיות חזקות במדינות הבלקן, שקיוו לתמיכה מגרמניה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה. עלייתם של חוגים אנטי-אוסטריים בסרביה בעקבות ההפיכה (1903) תרמה אף היא למשבר בוסניה (1908–1909) בנושא הסיפוח האוסטרי החד-צדדי של בוסניה-הרצגובינה. לכך תרם גם הלחץ הגרמני על רוסיה (שהייתה חלשה הן בשל תבוסתה במלחמת רוסיה-יפן (1904–1905) והן בשל אי-סדר מהפכני בתוכה פנימה) שגרם לה לוותר באורח משפיל בנושא זה.
 
התאוששותה המהירה של רוסיה לאחר 1909 הביאה את השלטונות הגרמנים לתמיכה במלחמת מנע, על-מנת לשבור את ה"כיתור" כביכול של ההסכמה הלבבית, לפני שחימושה-מחדש של רוסיה יוכל להטות את הכף כנגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה. כבר ב-1913 תכננו צרפת וגרמניה להרחיב את שירות החובה הצבאי, בעוד שהממלכה המאוחדת נכנסה להסכמות ימיות עם צרפת במהלך השנה הקודמת.
 
באשר לאימפריה העות'מאנית, כבר מסוף המאה ה-19 היה ברור לכל שימיה קצרים (ובמיוחד לאחר עליית הטורקים הצעירים ב-1908), אך מרבית המעצמות העדיפו לשמור על שלמותה כדי לשמור על היציבות במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובבלקן. לא כך רוסיה, שנלחמה בטורקיה פעמים רבות וביקשה לעצמה שליטה בשטחים לחופי הים השחור ובמצרי הבוספורוס והדרדנלים, שיאפשרו לה גישה לים התיכון, וכריתת ברית ההגנה בין העות'מאנים לגרמניים הפכה אותם לאויביהם גם של הבריטים והצרפתים.
 
פרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דאגות האוסטרים באשר לביטחון אזורי גדלו כאשר שטחי האימפריה, הגובלים בסרביה, כמעט שהוכפלו, כתוצאה ממלחמות הבלקן (1913–1912). רבים בהנהגה האוסטרית, בהם הקיסר פרנץ יוזף וקונרד פון הצנדורף, היו מודאגים לנוכח התסיסה הלאומנית הסרבית בחלקים הדרומיים של האימפריה. בעודם רדופים על ידי זיכרונות אודות המערכות רבות ההשראה של הפיימונטים כנגד הפרובינציות האיטלקיות והאוסטריות ב-1859, הם חששו גם פן תתמוך רוסיה בסרביה, אם זו תספח שטחים סלאבים מאוסטריה (כשם שצרפת גיבתה את פיימונטה במערכה, שהגיעה לשיאה בקרב סולפרינו). תחושתם הייתה כי מוטב להרוס את סרביה לפני שזו תקבל את ההזדמנות לפתוח מערכה מסוג זה.
 
כמה חברים בממשלה האוסטרית חשו כי מערכה בסרביה תהיה הפתרון המושלם לבעיות הפנימיות של האימפריה. רבים מהם היו מתוסכלים מכוחה של הממשלה ההונגרית באימפריה. ב-1914 היה לממשלה האוסטרו-הונגרית מבנה כפול. לאוסטריה ולהונגריה היו למעשה ממשלות נפרדות תחת מלך אחד. הממשלה האוסטרית החזיקה בשליטה על מדיניות החוץ, אך עדיין הייתה תלויה בהונגרים לשם הסכמה על התקציב. ולעתים קרובות הממשלה ההונגרית, תחת אישטוואן טיסה (István Tisza), סירבה לבקשות תקציב אוסטריות להגברת ההוצאות הצבאיות. בתקווה לסיים את הסטאטיות הפוליטית שיצר הדבר, קיוו רבים ליצירת פדרציה, או לכל הפחות מלוכה משולשת. הגברת מספר הסלאבים באימפריה נדמתה כפתרון לכך.
 
ההתנקשות בפרנץ פרדיננד ביוני 1914 הביאה עמה את ההזדמנות שאותה חיפשו כמה מנהיגים אוסטרים לבוא חשבון עם הממלכה הסלאבית הקטנה. האוסטרו-הונגרים טענו כי הקושרים בסרייבו חומשו על ידי "היד השחורה" – ארגון טרור סרבי, עם קשרים במעגל מקבלי ההחלטות הסרבי.
 
עם גרמניה המגבה אותה, שלחה אוסטרו-הונגריה, בהשפעתו של שר החוץ לאופולד פון ברכטולד, לסרביה (23 ביולי 1914) אולטימטום בן 10 נקודות, שלמעשה לא ניתן היה למלא את דרישותיו. הסרבים התבקשו להסכים לאולטימטום תוך 48 שעות. הממשלה הסרבית הסכימה לכל הדרישות מלבד אחת. למרות זאת ניתקה אוסטרו-הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עמה (25 ביולי) וב-28 ביולי הכריזה עליה מלחמה, באמצעות מברק שנשלח לממשלה הסרבית. הכרזת מלחמה זו נחשבת לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה.
 
הממשלה הרוסית, שתמכה (1909) בעצמאות סרבית בתמורה לתמיכה של הסרבים בסיפוח בוסניה, הניעה את עתודות צבאה ב-30 ביולי, בעקבות קריסה הרת גורל של תקשורת הטלגרף בין וילהלם והצאר ניקולאי השני, שהיה נתון ללחץ אנשי המטה הצבאי להתכונן למלחמה. ב-31 ביולי תבעה גרמניה שרוסיה תרחיק את כוחותיה, אך הממשלה הרוסית הגיבה בשלילה, מפני ששחרור אנשי המילואים היה הופך את הגיוס מחדש בזמן קצר לבלתי אפשרי. גרמניה הכריזה מלחמה כנגד רוסיה ב-1 באוגוסט, ויומיים לאחר מכן גם כנגד בת בריתה של רוסיה, צרפת.
 
התפרצות הקונפליקט מתוארת לעתים קרובות כתוצאת הבריתות, שהוקמו בעשורים הקודמים – גרמניה-אוסטריה-איטליה כנגד צרפת ורוסיה, שנתמכו בידי הממלכה המאוחדת וסרביה. אלא שלמעשה, אף אחת מהבריתות לא הופעלה בפרוץ הלחימה, על אף שגיוס העתודות הרוסיות והכרזת המלחמה הגרמנית על צרפת הונעו מפחד שבריתות אלו יופעלו.
 
הכרזת המלחמה של הממלכה המאוחדת על גרמניה ב-4 באוגוסט 1914, נבעה לא רק מהבנותיה עם צרפת ורוסיה אלא גם כתוצאה מהפלישה הגרמנית לבלגיה, שעל עצמאותה הבטיחה הממלכה המאוחדת לשמור בהסכם לונדון משנת 1839, ושעמדה בדרך הגרמנים לפלישה לצרפת.
 
הצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה לצידן של גרמניה ואוסטרו-הונגריה לא הייתה מובנת מאליה. רק ב-2 בנובמבר 1914 הכריזה רוסיה מלחמה על טורקיה, לאחר שאוניות הצי הטורקי, בפיקוד תת-האדמירל הגרמני וילהלם סושון, הפגיזו כמה ימים קודם לכן את הנמלים הרוסיים העיקריים בים השחור. שלושה ימים מאוחר יותר הכריזו גם צרפת ובריטניה מלחמה על האימפריה העות'מאנית (ראה האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה).
 
הקרבות הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חודש אוגוסט 1914 התאפיין בתנועת כוחות גדולה בחזיתות רבות, כאשר כל אחד מהצדדים ניסה להכריע את המלחמה באופן מהיר.
 
פעולות גרמניה בראשית המלחמה התבססו על תוכנית שליפן על פיה יש להנחית מכה מוחצת על צרפת בטרם יספיק הצבא הרוסי להתארגן ולהגיע לחזית. לשם כך כללה תוכנית שליפן מהלך איגוף שבו הצבאות הגרמנים פולשים לצרפת מצפון דרך בלגיה. ב-2 באוגוסט החלה גרמניה בפלישה לצרפת דרך בלגיה ולוקסמבורג. הגרמנים נתקלו בהתנגדות עזה ליד המבצרים של העיר הבלגית לייז', אך הצליחו להכריע אותם באמצעות ארטילריה כבדה. בעקבות הפלישה הגרמנית לבלגיה הנייטרלית החליטה בריטניה להצטרף למלחמה לצדה של צרפת ושלחה את חיל המשלוח שלה לצרפת.
 
פעולות צרפת בראשית המלחמה התבססו על תוכנית מתאר כללית לריכוז וניוד כוחות שנודעה בשם 'תוכנית 17'. התוכנית התבססה על הרעיון של התקפה בכל מחיר ועל ה"אלאן" (élan), רוח הגייסות של הצבא הצרפתי. בהתאם לתוכנית החלו כוחות צרפתיים לפלוש לחבלי אלזס ולורן בתחילת אוגוסט ולהסיג את הכוחות הגרמניים לאחור.
 
בחזית המזרחית פלשה אוסטרו-הונגריה לסרביה ב-12 באוגוסט (פלישה אשר היוותה את העילה למלחמה) אך נחלה תבוסות כבדות. במקביל שני צבאות רוסיים, הארמייה הראשונה בפיקודו של פאול פון רננקמפף והארמייה השנייה בפיקודו של אלכסנדר סמסונוב, פלשו למזרח פרוסיה, מוקדם בהרבה מהצפי הגרמני, והביאו את ראש המטה הכללי הגרמני פון מולטקה לבצע את הסטייה הראשונה מתוכנית שליפן, בהעבירו כוחות מהחזית המערבית לחזית המזרחית.
 
ב-14 באוגוסט נפתחה סדרה של קרבות שכונו המערכה על הגבולות אשר הביאו לתפנית ביחסי הכוחות במלחמה. בדרום החזית המערבית, כוחותיו של הנסיך רופרכט (יורש העצר של בוואריה) לא רק שעצרו את המתקפה הצרפתית במסגרת קרב לורן (14 באוגוסט) אלא גם פתחו במתקפת נגד ב-20 באוגוסט במסגרתה הדפו את הכוחות הצרפתיים חזרה אל מעבר לגבול הצרפתי (חלק מההיסטוריונים טוען שניצחון גרמני זה הוא חלק מסיבת הכישלון הגרמני במלחמה, שכן במסגרת תוכנית שליפן כוח זה נועד רק להוות הסחה עבור הצרפתים). ב-21 באוגוסט החל קרב הארדנים שבמסגרתו ניסו הצבאות הצרפתיים להבקיע את מרכז הכוחות הגרמניים דרך הרי הארדנים, אך ספגו אבדות קשות (כ-22,000 הרוגים) ונסוגו לאחור. בחזית הצפונית החל הגנרל הצרפתי שארל לנרזאק להסיג את כוחותיו לאחור ובכך מנע את השמדתם על ידי הכוח הגרמני המאגף. ב-20 וב-21 באוגוסט נערכו קרבות שרלואה ומונס בהם הצליחו הגרמנים להבקיע את קווי המגננה של הצרפתים ושל כוחות העזר הבריטים, אך כוחות בעלות הברית הספיקו לסגת בזמן ולהיחלץ מהשמדה. התוצאה של המערכה על הגבולות הייתה שצרפת נאלצה לזנוח את אסטרטגיית ההתקפה בה דגלה מתחילת המלחמה, ולעבור למגננה, ובמקביל התברר לה ממדיו העצומים של הכוח הגרמני המאגף (על פי תוכנית שליפן).
 
ב-26 באוגוסט החל קרב טננברג במסגרתו הצליחו הכוחות הגרמניים בפיקודם של הגנרל פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף להדוף את הכוחות הרוסיים שפלשו למזרח פרוסיה. הכוחות הגרמניים הצליחו תחילה לכתר את הארמייה השנייה של סמסונוב ב-26 באוגוסט ולהשמיד אותה, ושבוע לאחר מכן הצליחו הגרמנים בקרב הראשון על האגמים המזוריים לנצח גם את הארמייה הרוסית הראשונה ולהסיג אותה לאחור אל מחוץ לגבולות פרוסיה.
 
חרף הניצחונות הגרמניים המרשימים במערכה על הגבולות, לא הצליחו הכוחות הגרמניים המאגפים להשלים את כיתור הצבא הצרפתי. במסגרת הקרב הראשון על המארן, שנערך בין 5 ל-12 בספטמבר 1914, הצליחו הצרפתים, בסיוע של סיורים מוטסים, לזהות פער בין שתי הארמיות הגרמניות הפולשות ולהחדיר דרכו את הכוחות של הארמייה החמישית הצרפתית בסיוע חיל המשלוח הבריטי. ב-9 בספטמבר נראה היה כי הארמיות הגרמניות עומדות בפני כיתור והשמדה, אך הם הצליחו לסגת ולהתחפר צפונית לנהר האן. עד אמצע ספטמבר ניסו הכוחות הצרפתיים והגרמניים לכתר זה את זה ממערב, במהלך שכונה המרוץ אל הים. הניסיונות לא צלחו ושני הצדדים נאלצו לעבור לשלב של מלחמת חפירות. חרף ההישגים הגרמניים המרשימים בשלב זה של המלחמה, כישלונה של תוכנית שליפן להשמיד את הצבא הצרפתי, הביא לכך שגרמניה נאלצה להתמודד עם מלחמה ארוכת טווח בשתי חזיתות בו-זמנית: במערב נגד צרפת ואנגליה ובמזרח נגד רוסיה.
 
הכיבוש הראשון של אדמת האויב שלו זכו מדינות ההסכמה לא היה באירופה כי אם באפריקה: כוחות דרום אפריקה תקפו וכבשו את המושבה הגרמנית שבדרומה של אפריקה (כיום נמיביה).
 
שלבים ראשונים במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תפיסת המלחמה ב-1914 הייתה כמעט רומנטית, והכרזתה נענתה בהתלהבות רבה על ידי רבים. ההשקפה הרווחת הייתה שזו תהיה מלחמה קצרה של תמרונים וכמה פעולות זריזות ("ללמד את האויב לקח") והיא תסתיים בכניסה מהירה לבירת האויב, שיבה הביתה במצעד ניצחון ו"חזרה לחיים הרגילים". היו כמה פסימיסטים (כלורד קיצ'נר) שחזו כי המלחמה תימשך זמן רב, אך "כולם ידעו" ש"המלחמה תיגמר עד חג המולד". השקפות רומנטיות אלה התבטאו בין היתר בהפסקת אש ספונטנית בחג המולד של 1914.
 
תחילת מלחמת החפירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת חפירות
לאחר הצלחתם הראשונה בקרב על המארן שבצרפת, החלו כוחות מעצמות המרכז, ובפרט כוחות גרמנים, בסדרת תמרוני איגוף על מנת לנסות לאלץ את הצד השני לסגת, במה שנקרא "המרוץ לים". כוחות מדינות ההסכמה, צרפת והממלכה המאוחדת, מצאו עצמן עד מהרה מול עמדות גרמניות מחופרות מלורן ועד לחוף הפלמי שבבלגיה. הצדדים התבצרו בעמדותיהם, כשהצרפתים והבריטים מחפשים אחר עמדה התקפית בזמן שהגרמנים ניסו להגן על השטחים אותם כבשו. תוצאה אחת של עובדה זו הייתה שהחפירות הגרמניות היו בנויות טוב יותר מהחפירות הצרפתיות-אנגליות, שנועדו להיות "זמניות" בלבד, כדי להגן על הצבא לפני שהוא יפרוץ את הגנות הגרמנים.
 
החזית התייצבה בקשת גדולה בשטח צרפת, מחוף הים בצפון צרפת ועד לגבול שווייץ. אף צד לא הצליח להנחית מכה מכרעת במשך ארבע השנים הבאות, אף על פי שפעולות גרמניות בקרב ורדן ב-1916, וכישלון "מדינות ההסכמה" באביב שלאחר מכן, הביאו את הצבא הצרפתי לסף התמוטטות, כשעריקות המוניות ערערו את הקווים הראשונים.
 
 
חיילים אירים, בחפירות בעת הקרב על הסום
כ-800,000 חיילים מבלגיה ומהאימפריה הבריטית היו בחזית המערבית בכל זמן נתון במסגרת 1,000 גדודים, שכל אחד מהם החזיק חלק מהקו בין בלגיה למארן למשך חודש במערכת בת ארבעה שלבים, אלא אם התקפה התקרבה. החזית כללה חפירות באורך של מעל 6,000 מיל. כל גדוד החזיק באזורו למשך כשבוע, לפני שחזר לאחור כדי לתמוך בקווים ולאחר מכן בקווי עתודה לפני שבוע של מחוץ לקווים, לרוב באזור אמיין.
 
הקרב על הסוֹם וקרב פַּשנְדֶל[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הקרב על הסום וקרב פשנדל
הן הקרב על הסום (1916) והן קרב פשנדל (1917) בחזית המערבית גבו מחיר גבוה בחיי אדם, בתמורה להתקדמות זעירה בשטח. כאשר בריטים תקפו ביום הראשון לקרב על הסום, ואיבדו חיילים רבים לקציר הבלתי נגמר של אש מכונות הירייה (באותו היום, ה-1 ביולי 1916, נפגעו כ-58,000 חיילים בריטים, שכשליש מהם נהרגו); לבסוף הם הצליחו לכבוש קטע מן השטח שהוחזק על ידי הגרמנים. הדבר גרם לפיקוד הגרמני להורות לחייליו לכבוש מחדש שטחים אלה, פקודה שעלתה לגרמנים בכמות אבדות דומה. כך, במקום קרב בלתי מאוזן, שבו רק חיילים בריטים תוקפים (קרב שהיה מסתיים באבדות כבדות לבריטים, בעיקר), חולק נטל האבדות בצורה שווה.
 
החזית המזרחית ורוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן שהחזית המערבית הגיעה למבוי סתום בחפירות, המשיכה המלחמה במזרח להיות מלחמת תנועה של כוחות צבא גדולים.
 
ניצחונות גרמניים במזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכניותיהם הראשונות של הרוסים כללו פלישה בו זמנית לגליציה האוסטרית ולמזרח פרוסיה הגרמנית. אף על פי שבתחילה התקדמות הרוסים לגליציה הוכתרה בהצלחה, הם אולצו לסגת בשל ניצחונותיהם של הגנרלים הגרמנים הינדנבורג ולודנדורף בטננברג ובאגמים המזוריים באוגוסט ובספטמבר 1914, שבהם הושמד רובו של הצבא הרוסי הפולש. הארגון הכלכלי והצבאי הלקוי של הרוסים לא עמד כנגד עוצמתם המשולבת של הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. באביב 1915 אולצו הרוסים לסגת בגליציה, ובמאי השיגו "מעצמות המרכז" פריצת דרך חשובה בשוליים הדרומיים של פולין, כשכבשו את ורשה ב-5 באוגוסט, ואילצו את הרוסים לסגת מפולין כולה.
 
בעיות פנים באימפריה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
 
ולדימיר איליץ' לנין
אי-שביעות רצון מהתמודדותה של הממשלה הרוסית במלחמה גדלה חרף ההצלחה במתקפת ברוסילוב (יוני 1916) בגליציה המזרחית כנגד האוסטרים. הצלחה זו עורערה על ידי סירובם של גנרלים רוסים אחרים לשלוח את כוחותיהם לתמוך במפקד הגִזרה המנצח. למזלן הזמני של "מדינות ההסכמה" נכנסה רומניה למלחמה ב-27 באוגוסט: כוחות גרמניים באו לעזרת היחידות האוסטריות הערוכות לקרב בטרנסילבניה, ובוקרשט נפלה לידי "מעצמות המרכז" ב-6 בדצמבר. בינתיים גדלה התסיסה הפנימית ברוסיה, כשהצאר היה בחזית ובלתי נגיש, ובעוד שלטונה הכושל של הקיסרית אלכסנדרה הוביל למחאות בכל המגזרים הפוליטיים ברוסיה. רצח רספוטין, חביבה של אלכסנדרה, על ידי אצילים שמרנים בסוף 1916, היה תוצאה של אי-שקט פנימי זה.
 
מהפכת אוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מהפכת אוקטובר
במרץ 1917 הגיעו לשיאן ההפגנות בפטרוגרד בהתפטרותו של הצאר ניקולאי השני ומינויה של ממשלה זמנית חלשה, שלמעשה חלקה את כוחה עם הסובייט של פטרוגרד. בעוד שמצבה של רוסיה בחזית הלך והדרדר התמידה הממשלה הזמנית במדיניות של המשך המלחמה, דבר שהביא לירידה גדולה בפופולריות שלה. אי שביעות הרצון מהמלחמה שימשה יפה את המפלגה הבולשביקית, שהונהגה על ידי ולדימיר איליץ' לנין, וחיזקה אותה.
 
ניצחון הבולשביקים בנובמבר לווה בדצמבר שאחריו בשביתת נשק ובשיחות עם גרמניה. בתחילה סירבו הבולשביקים להסכים לתנאים הגרמניים הקשים, אולם משחידשה גרמניה את המלחמה וצעדה ללא חת לאורך אוקראינה הסכימה הממשלה החדשה לחוזה ברסט-ליטובסק, ב-3 במרץ 1918, שהוציא את רוסיה מחוץ למלחמה, ואילץ אותה למסור למעצמות המרכז שטחים נרחבים, כולל פינלנד, הפרובינציות הבלטיות, פולין ואוקראינה.
 
חזיתות דרומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
החזית המזרח-תיכונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
החזית הים תיכונית, שכונתה גם החזית הדרומית, הייתה בין מדינות ההסכמה: האימפריה הבריטית והאימפריה הרוסית לבין מעצמות המרכז: האימפריה העות'מאנית (טורקיה) ומשלחת צבאית מגרמניה. לצד מדינות ההסכמה פעלו כוחות ערבים במסגרת המרד הערבי בלחימה בחצי האי סיני ובארץ ישראל. ולאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה גם הרפובליקה הארמנית הצטרפה למערכה. הלחימה בחזית הים תיכונית החלה ב-2 באוקטובר 1914, פעולות האיבה הסתיימו ב-30 באוקטובר 1918 ותוצאות המלחמה נקבעו בהסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920. הלחימה בחזית הדרום הייתה בשטחים נרחבים יותר מבין אלה שבשאר החזיתות וכללו את האזורים הבאים: חצי האי סיני וארץ ישראל, אזור מסופוטמיה, אזור הקווקז ואזור גליפולי במצרי הדרדנלים.
 
האימפריה העות'מאנית, שהצטרפה למעצמות המרכז, איימה על הקווקז הרוסי, על הקשר הבריטי עם הודו – "היהלום שבכתר" – והמזרח דרך תעלת סואץ. האימפריה העות'ומנית גם חסמה את הים השחור לסחר רוסי, בנוסף לחסימת הים הבלטי על ידי גרמניה. בכך הוטל מצור כלכלי יעיל על סחר החוץ הרוסי שהצטמצם ב-95%. הנמלים היחידים דרכם ניתן היה לשלוח סיוע ממדינות ההסכמה לרוסיה היו ארכנגלסק (קופא שישה חודשים בחורף) וולדיווסטוק המרוחקת 13,000 ק"מ מקווי החזית.
 
מסופוטמיה 1914–1918[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זירת מסופוטמיה
ב-6 בנובמבר 1914 התקיפו הבריטים את הצבא העות'מאני באזור שאט אל ערב ובתוך שבועיים השתלטו על בצרה, תוך שהם מנצלים את הנוכחות הדלילה של הכוחות העות'מאנים שנותרו באזור בגדאד. באפריל 1915 החלו הבריטים להתקדם צפונה, ובנובמבר התחולל קרב בסמוך לקטסיפון, כ-40 ק"מ מדרום לבגדאד, שהסתיים ללא הכרעה. הצבא הבריטי התמקם בעיר כּוּת, כ-170 ק"מ מדרום לבגדאד. ב-3 בדצמבר 1915 הטילו העות'מאנים מצור על העיר. ב-29 באפריל 1916 נכנעו הבריטים ללא תנאי. 23,000 חיילים בריטים והודים נהרגו או נפצעו בכות, ו-8,000 החיילים ששרדו את המצור נלקחו בשבי, אך רובם מתו או נרצחו לאחר מכן. תוצאות הקרב בכות היוו מכה קשה לצבא הבריטי.
 
ההתקפה הבריטית על מסופוטמיה חודשה ב-13 בדצמבר 1916 לאורך שתי גדות החידקל. ב-11 במרץ 1917 נפלה בגדאד לידי הבריטים, שנתקבלו בה כמשחררים. ב-30 באוקטובר 1918 נכנע הצבא השישי הטורקי וב-14 בנובמבר 1918 הסתיימה המלחמה בזירת מסופוטמיה בכיבושה המלא על ידי הבריטים.
 
מערכת גליפולי – 1915[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכת גליפולי
המערכה החלה ב-25 אפריל 1915 בחצי האי גליפולי, השוכן בצד האירופי של מצרי הדרדנלים. היה זה לאחר ניסיון כושל של ציי מדינות ההסכמה לעבור בַּמְּצָרִים. על חצי האי נחת צבא בריטי וצרפתי יחד עם כוחות אוסטרלים וניו זילנדים וכן גדוד נהגי הפרדות העברי.[2] התכנון היה לפלוש ישירות לטורקיה ולהגיע להכרעה מהירה באמצעות כיבוש עיר הבירה קונסטנטינופול. לאחר חודשים אחדים, הסתבר כי נכשל הניסיון להזיז ממקומו את הצבא העות'מאני. לאחר נפילת 131,000 חיילים ופציעת 252,000 אחרים החליטו מדינות ההסכמה לסגת מחצי האי. מוסטפא כמאל אטאטורק, שהיה בהמשך מנהיגה של טורקיה החדשה, התבלט בחזית גליפולי כמנהיג צבאי מבריק.
 
ארץ ישראל וחצי האי סיני: 1915–1918[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה על ארץ ישראל וסיני במלחמת העולם הראשונה
המערכה על ארץ ישראל וחצי האי סיני החלה, למעשה, כקרב על השליטה בתעלת סואץ. במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה הודו – "היהלום שבכתר" – של האימפריה הבריטית. האימפריה העות'מאנית רצתה לפגוע בממלכה המאוחדת על ידי חסימת הדרך להודו שעברה בתעלת סואץ.
 
עד 1917 מנע חיל המשלוח המצרי מן הטורקים את השגת מטרותיהם בגזרת התעלה – השיט בתעלת סואץ נמשך כסדרו. משנוכחו הבריטים באוזלת ידם של הטורקים הרחיבו את שאיפותיהם עד כדי כיבוש כל מקורות הנפט הערביים בחצי האי ערב, תוך שזכו לתמיכתם של מנהיגי השבטים הערביים באזור בתוכנית חלוקת אדמות מוסכמת בין צרפת ובריטניה, הסכם סייקס-פיקו. בתמורה, הבטיחו הבריטים למנהיגי השבטים הערביים המקומיים לשקול באופן חיובי את שאיפותיהם הלאומיות במכתבי חוסיין-מקמהון.
 
החל מינואר 1917 עברו הבריטים ממגננה להתקפה, חצו את התעלה, והחל המהלך לדחיקת הטורקים מחצי האי סיני וארץ ישראל, ובהצלחה יתרה ממועד מינויו של הגנרל אלנבי למפקד חיל המשלוח המצרי, ב-28 ביוני 1917. עד חג החנוכה באותה שנה היה חיל המשלוח בשערי ירושלים, וחודשים ספורים לאחר מכן, כבר עמדו על גבול סוריה-ולבנון, שנותרו בידי הצרפתים לפי סיכום מראש. חזית ארץ ישראל, ובעיקר קרב עזה, היו החזית היחידה מחוץ לחזית באירופה המערבית במלחמת העולם הראשונה בה נעשה שימוש בטנקים. המערכה הייתה חשובה גם לציונות. בזמן המלחמה פורסמה הצהרת בלפור ואחרי המלחמה העניק חבר הלאומים לממלכה המאוחדת את המנדט להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי, מה שהוביל בסופו של דבר לייסודה של מדינת ישראל.
 
עליית הלאומיות הייתה אחת התוצאות המרכזיות של המלחמה.
 
המעורבות האיטלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]
איטליה הייתה מאז 1882 בעלת ברית לקיסרות הגרמנית ולאימפריה האוסטרו-הונגרית, אך היא שאפה לספח שטחים אוסטרים בדרום טירול, איסטריה ודלמטיה, והגיעה להבנה סודית עם צרפת, שאיינה למעשה את התחייבויותיה לבעלות בריתה. בתחילת המלחמה נותרה איטליה מחוץ למערכה ובמאי 1915 הצטרפה למדינות ההסכמה והכריזה מלחמה על אוסטריה.
 
עד סתיו 1917 היה עיקר הכוח האוסטרו-הונגרי מופנה לחזית המזרח, ולאיטלקים היה יתרון מספרי בחזית צפון איטליה. למרות זאת, כל התקפותיהם על מערכי ההגנה האוסטרים נכשלו והחזית נותרה סטטית, עקב תנאי השטח ההרריים והאמצעים הטכנולוגיים של התקופה, שהקשו על קרב התקפה. עם השיפור במצבן של מעצמות המרכז בחזית המזרחית השתנה המצב. האוסטרים החלו לפעול בכוחות מתוגברים ובסיוע גרמני, והנחילו לאיטלקים מפלות. בקרב קפורטו באוקטובר 1917 זכו האוסטרים והגרמנים לניצחון גדול, שכתוצאה ממנו נסוגו האיטלקים כ-100 ק"מ, אך הצליחו להתארגן מחדש ולבלום מתקפות נוספות בהמשך 1918. בסתיו 1918 התהפכה שוב הכף ואיטליה, בסיוע מעצמות ההסכמה, נחלה ניצחון מכריע, בהנהגת הרמטכ"ל ארמנדו דיאז, בקרב ויטוריו ונטו, באוקטובר 1918. זמן קצר לאחר הקרב יצאה אוסטריה-הונגריה מהמערכה.
 
חזית הבלקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפה המציגה את המדינות הלוחמות במלחמת העולם הראשונה
WWI פליקס במנהרת הזמן.png
██ מדינות ההסכמה בתחילת המלחמה כולל מושבות
██ מדינות שהצטרפו למדינות ההסכמה כולל מושבות
██ מדינות שהשתייכו למדינות ההסכמה ופרשו לפני סופה
██ מעצמות המרכז בתחילת המלחמה
██ מושבות מעצמות המרכז
██ מדינות שהצטרפו למעצמות המרכז
הסרבים הצליחו לבלום שלוש פלישות אוסטריות באוגוסט-דצמבר 1914, אם כי סבלו אבידות רבות ואיבדו שליש משטחם. באוקטובר 1915 נכנסה בולגריה למערכה לצד מעצמות המרכז, בתקווה לרווחים טריטוריאליים. סרביה המותקפת מכל עבריה נכבשה, אך הצבא הסרבי נסוג בצורה מסודרת והתארגן באזור מקדוניה שבצפון-מזרח יוון, שעליו השתלט כוח צרפתי-איטלקי-בריטי. באזור מקדוניה התבסס קו חזית בין הצבא הסרבי, כוחות המשלוח של מדינות ההסכמה, ומתנדבים יוונים, לבין הצבא הבולגרי וכוחות סיוע גרמנים ואוסטרו-הונגרים. חזית זו, המכונה גם חזית סלוניקי, הייתה סטטית לאורך רוב המלחמה, עם הישגים מוגבלים למדינות ההסכמה.
 
יוון הייתה מפולגת בין תומכי המלך קונסטנטין הראשון שרחש אהדה למעצמות המרכז ודגל רשמית בנייטרליות, לבין חסידי ראש הממשלה וניזלוס שתמכו בהצטרפות למדינות ההסכמה. תומכי וניזלוס הצטרפו בפועל ללחימה בחזית המקדונית, וב-1917 גבר כוחם ויוון הצטרפה רשמית למלחמה לצד מדינות ההסכמה. יחד עם הצבא היווני במלוא היקפו ותגבורות נוספות התארגנו מדינות ההסכמה ב-1918 למערכה התקפית בחזית המקדונית, שהביאה לשחרור סרביה ולכניעת הבולגרים בספטמבר 1918.
 
רומניה הצטרפה למדינות ההסכמה באוגוסט 1916, במטרה לספח לשטחה את טרנסילבניה. בחודשים שלאחר מכן ספגה מפלות קשות ואיבדה חלק ניכר מאדמתה. ב-1917 הצליחו הרומנים, בסיוע רוסיה וצרפת, לבלום את המשך התקדמות הגרמנים בשטחם, אך לאחר כניעת רוסיה אבדה תקוותה של רומניה להתמודד מול צבאות עדיפים בכוחם ובמספרם, והיא נכנעה במאי 1918.
 
רצח העם הארמני[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח העם הארמני
 
מפה מטעם הארמנים שמתארת מחנות ריכוז, מחנות מוות, נתיבי שיירות גירוש, נקודות התנגדות ונתיבי מילוט
רצח העם הארמני הוא ניסיון ההכחדה השיטתי והמתוכנן של העם הארמני בזמן המלחמה וגם אחריה (1915–1923), שבוצע על ידי האימפריה העות'מאנית. הוא התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות – צעדות בכפייה ותחת איום בנשק, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון ומחצה ארמנים נספו באירועים אלה. עד היום אין הכרה של ממש בשואת הארמנים, ורק 23 מדינות מכירות בכך באופן רשמי.[3] ישראל מכירה ברצח העם הארמני באופן חלקי בלבד.[4]
 
מערכות במושבות הקולוניאליות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת העולם הראשונה פרצה בשיאו של עידן הקולוניאליזם, אך כיוון שמעצמות המרכז לא החזיקו נחלות קולוניאליות משמעותיות, לא התרחשה לחימה רבה מחוץ לאירופה ולמזרח התיכון. לאוסטרים לא היו כמעט מושבות כלל, והגרמנים שנכנסו במאוחר למרוץ הקולוניאלי החזיקו באימפריה קולוניאלית משנית ביחס לצרפת והממלכה המאוחדת, ולא עשו מאמץ רב להגן על מושבותיהם. נחלותיה של גרמניה במזרח הרחוק ובאוקיינוס השקט נפלו בתוך שלושה חודשים מפרוץ המלחמה לידי כוחות מן הדומיניונים הבריטיים ניו זילנד ואוסטרליה ולידי יפן, שהצטרפה למדינות ההסכמה.
 
המושבות הגרמניות במערבה של אפריקה כללו את קמרון, וטוגולנד (כיום טוגו). במהלך המערכה במערב אפריקה במלחמת העולם הראשונה נפלו אלה בידי כוחות מדינות ההסכמה בפיקודן של בריטניה, צרפת ובלגיה. דרומה משם דרום אפריקה ניהלה את המערכה בדרום-מערב אפריקה במלחמת העולם הראשונה, ובה כבשה את דרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה). המושבות הגרמניות במערב ובדרום מערב אפריקה נפלו לידי מדינות ההסכמה עד 1916.
 
המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם הראשונה: את מזרח אפריקה הגרמנית (כיום, בקירוב, טנזניה, רואנדה ובורונדי) כבשו כוחות מדינות ההסכמה עד לסתיו 1917, אלא שכוחות גרמנים קטנים, יחד עם כמה אלפי ילידים נאמנים, בפיקודו של פאול פון לטו-פורבק, המשיכו לנהל מלחמת גרילה עיקשת ומוצלחת עד סוף המלחמה ממש, ואפילו מעט לאחריה, נגד כוחות עדיפים בהרבה. הקרבות האלה התפשטו גם לטריטוריות סמוכות: מזרח אפריקה הבריטית (כיום קניה), אוגנדה, מוזמביק ורודזיה הצפונית (כיום זמביה).
 
הודו, המושבה הבריטית העיקרית, נותרה ברובה נאמנה לבריטים. מאות-אלפי חיילים ועובדים הודים פעלו בשירות האימפריה, בעיקר בזירת המזרח התיכון. במקומות מסוימים בהודו ניצלו כוחות לאומיים הודיים את המלחמה לפעולות מרי נגד השלטון הזר. הגרמנים עודדו פעולות אלה, אך הצלחתם לא הייתה רבה.
 
מרידות לאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כחלק מניסיונות הפגיעה באויב לפני ובמשך המלחמה, ניסה כל אחד מהצדדים לעודד (באמצעות תמיכה של גורמים מודיעיניים) מרידה לאומיות בשטחים הנשלטים על ידי אויביו.
 
כך למשל עודדה רוסיה את עמי הבלקן שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית למרוד בה, גרמניה עודדה את האירים להיאבק ולדרוש עצמאות מהממלכה המאוחדת (מאבק שנמשך והצליח בשנות ה-20), והממלכה המאוחדת עודדה את העמים הערביים במזרח התיכון למרוד בשלטון העות'מאנים (המרד הערבי) בהבטחה להקמת ממלכה ערבית עצמאית לאחר המלחמה (מכתבי חוסיין-מקמהון), וכוחות ערביים רבים (בראשות המפקד הבריטי לורנס איש ערב) סייעו לממלכה המאוחדת בפלישתה. מרידה בעלת אופי שונה הייתה מרידת מאריץ בדרום אפריקה, שבה מרדו בורים (דרום אפריקנים דוברי אפריקנס) כנגד הצטרפות ארצם למלחמה לצד מדינות ההסכמה.
 
הזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הציים העיקריים שפעלו בזירה הימית היו של הממלכה המאוחדת ושל גרמניה. כל אחת משתי מעצמות אלה ניסתה, בשלב כלשהו של המלחמה, להגיע להכרעת המלחמה בכללותה באמצעות הטלת מצור ימי על יריבתה, מצור שימנע כל אספקה למדינה הנצורה. חרף זאת, התנגשויות בין הציים היו מעטות.
 
ב-8 בדצמבר 1914 התנהל קרב איי פוקלנד, שבו טיבע הצי הבריטי את השייטת של האדמירל שפיי. הצי הבריטי הטיל מצור ימי על "מעצמות המרכז", ואבטח הובלת גייסות ואספקה לממלכה המאוחדת. ניסיון גרמני לפרוץ את המצור הביא להתנגשות בולטת אחת בין הציים – קרב יוטלנד (1916). בקרב הזה הצליחו הגרמנים להטביע 14 ספינות אנגליות במחיר 11 ספינות גרמניות, אך המטרה – פריצת המצור הימי על גרמניה לא הושגה. היו אי אלו התנגשויות באוקיינוס האטלנטי בין כמה סיירות, אך זה היה נדיר.
 
במלחמה זו הופיעה לראשונה הצוללת כנשק מבצעי, שיכול להכריע את גורל המערכה. מבחינת הממלכה המאוחדת היווה השימוש הגרמני בצוללות (נקראו אז U-boat מהמילה הגרמנית "Unterseeboote") התפתחות דרמטית ביותר. הצוללות שהופעלו תחילה נגד ספינות מלחמה, הופעלו, החל מפברואר 1915, כנגד אוניות סוחר של "מדינות ההסכמה". עד סוף 1915 טובעו כ-260 אוניות סוחר. הטבעתה של אוניית הנוסעים לוסיטניה (אונייה), ב-7 במאי 1915, שבה נספו 1,201 מנוסעי האונייה (מהם 128 אמריקאים), עוררה זעם בארצות הברית, ובעקבותיו הבטיחה גרמניה להגביל את פעולת צוללותיה, כך שהן יעלו על פני הים לפני שהן תוקפות, כדי למנוע תקיפה מוטעית של אוניית נוסעים.
 
בסוף שנת 1916 חיפשה גרמניה דרך להיחלץ מהקיפאון שיצרה מלחמת החפירות בחזית המערבית. הפתרון נמצא בדמות לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, לוחמה שבה יוטבעו כל ספינות הסוחר שיימצאו בים. הגרמנים האמינו כי הפעלת הצוללות תמנע כל אספקה לאנגליה, ותביא אותה עקב כך לכניעה מוחלטת. לפיכך עסקו בגרמניה בבניית צי צוללות גדול. היה ברור לגרמנים כי הכרזה על לוחמה שכזו תכניס את ארצות הברית למלחמה נגדם, ולכן חיפשו מראש דרך למנוע מהאמריקנים לשלוח צבא נגדם (על הדרך הדיפלומטית שבה נעשה הדבר, ראו מברק צימרמן).
 
החלטתה של גרמניה להפר את ההגבלות על פעילות צוללות (1 בפברואר 1917), הייתה בין הגורמים שהביאו את ארצות הברית להיכנס למלחמה לצד הממלכה המאוחדת ובעלות בריתה ב-6 באפריל 1917.
 
פעולת הצוללות הגרמניות נגד אוניות סוחר הביאה לטיבוען של מאות אוניות. בשנת 1917 לבדה טובעו אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 7.4 מיליוני טון, ובמהלך המלחמה כולה איבדו מדינות ההסכמה ומדינות נייטרליות אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 12.5 מיליוני טון (לעומת אובדן אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 0.26 מיליוני טון בלבד למעצמות המרכז). לצי הגרמני אבדו במאבק זה כמחצית מכלל 343 הצוללות שלו, ובשנת 1918 חזרה למדינות ההסכמה היכולת להעביר, כמעט ללא אבידות, אספקה מארצות הברית לממלכה המאוחדת.
 
הגלגל מתהפך[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1917 חזו סוף סוף "מדינות ההסכמה" בכניסתה למלחמה של ארצות הברית. עם תבוסתה של רוסיה בחזית המזרחית, יכלה גרמניה לשלוח בחופשיות חיילים למערב. שליחתן של תגבורות גרמניות רעננות מחד וחיילים אמריקנים מאידך לחזית המערבית, קבעה חזית זו כמקום שבו תושג ההכרעה הסופית.
 
כניסת ארצות הברית למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה
 
הנשיא וודרו וילסון לפני הקונגרס, מודיע על ניתוק היחסים עם גרמניה ב-3 בפברואר 1917
החל מראשית 1917 התעלמה גרמניה מההגבלות שהוטלו על לחימת צוללות (שהוטלו בעקבות הטבעת אוניית הנוסעים הבריטית "לוסיטניה" ב-1915 כשבין ההרוגים היו 128 נוסעים אמריקנים) והחלה לתקוף שוב אניות ללא הבחנה. מדיניות זו, ביחד עם חשיפתו של מברק צימרמן בו הציעה גרמניה למקסיקו לעזור לה להחזיר את קליפורניה, נבדה, יוטה ואריזונה שנכבשו ממנה על ידי ארצות הברית 70 שנה קודם לכן, הובילו לניתוק יחסים סופי של ארצות הברית עם מעצמות המרכז. נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, ביקש מהקונגרס להכריז מלחמה, וזה נענה לו ברוב גדול ב-6 באפריל 1917.
 
הצי הימי של ארצות הברית שלח קבוצת אניות קרב לסקפה פלו כדי להצטרף לצי הבריטי, וכן מספר משחתות לקווינסטאון שבאירלנד, לשם עזרה בשמירה על שיירות מוגנות. עם זאת, עבר זמן מה עד שארצות הברית שלחה כוח אדם משמעותי לחזית המערבית ולאיטליה.
 
הצרפתים והבריטים התעקשו שארצות הברית תשלח מספר רב ככל האפשר של רגלים לשם תגבור הקווים. הכוחות האמריקנים סבלו לכל אורך לחימתם ממחסור בארטילריה משלהם, במטוסים וביחידות הנדסה. למרות זאת, סירב הגנרל ג'ון פרשינג (מפקד חיל המשלוח האמריקני) לפצל יחידות אמריקניות ולהשתמש בהן כתגבורות ליחידות בריטיות וצרפתיות, כפי שהוצע על ידי "מדינות ההסכמה".
 
המתקפה הגרמנית ב-1918[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מתקפת האביב
הנסיגה הרוסית והתבוסה המחפירה של האיטלקים בקפורטו אפשרו לגרמנים לשלוח יחידות למערב. ארבע מתקפות גרמניות מוצלחות באו לאחר מכן, זו ב-27 במאי הניבה הישגים גרמניים שהביאום עד טווח תותחים לפריז, בני השוואה להתקדמות בתחילת המלחמה.
 
ב-21 במרץ 1918 שיגרה גרמניה מתקפה גדולה, "מבצע מיכאל" (Operation Michael), כנגד כוחות בריטים ובעלות בריתה. הצבא הגרמני פיתח טקטיקות חדשות שכללו חיילי סער (Stormtroopers), חיילי רגלים שאומנו ב"טקטיקת הוטיאר" (על שם אוסקר פון הוטיאר – Hutier) לפלישה וכיבוש חפירות.
 
"מדינות ההסכמה" הגיבו במינויו של הפילדמרשל הצרפתי פרדיננד פוש לתיאום כל פעילותן בצרפת, ולאחר מכן כגנרליסימו של צבאות "ההסכמה" בכל מקום.
 
המתקפה הגרמנית התקדמה כדי 60 ק"מ ולחצה על הקווים הבריטיים בצורה כזו, שמפקד חיל המשלוח הבריטי (BEF), פילדמרשל סיר דאגלס הייג, הוציא פקודה כוללת ב-11 באפריל שאומרת "עם גבנו לקיר, ואמונה בצדקת מטרתנו, על כל אחד מאיתנו ללחום עד מוות". ואולם, עד אז כבר הידלדל כוחה של המתקפה הגרמנית בשל בעיות לוגיסטיות. התקפות נגד של קנדים וכוחות ANZAC (יחידות צבא אוסטרליות וניו זילנדיות) דחפו את גרמניה שוב לאחור.
 
ניצחון מדינות ההסכמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כוח המשלוח האמריקני, בפיקודו של גנרל ג'ון פרשינג, הגיע לקווים בחזית במספרים משמעותיים באפריל 1918. בקרב ביערות בליאו, מה-1 ביוני ל-30 ביוני 1918, עזרה הדיוויזיה האמריקנית ה-2, שכללה את גיסות הנחתים של ארצות הברית, לחסל את המתקפה הגרמנית שאיימה על פריז.
 
ב-18 ביולי 1918, בקרב על שאטו-ת'יירי, החלו הכוחות הצרפתים והאמריקנים במתקפה.
 
הצבא הבריטי נעזר בכוחות גדולים של טנקים, תקף באמיין ב-8 באוגוסט 1918, וגרם לכזו הפתעה ובלבול שהמפקד העליון הגרמני, גנרל אריך לודנדורף, אמר כי היה זה "היום האפל ביותר של הצבא הגרמני".
 
ב-12 בספטמבר 1918 חיסלו כוחות אמריקניים ראשונים, שאורגנו זמן לא רב קודם לכן מתוך כוח המשלוח של ארצות הברית, את הטריז בסן-מייל, שבו החזיקה גרמניה מאז 1914. טריז זה איים על קו הרכבת של פריז-ננסי. הכוחות האמריקנים היו חסרים תמיכה ארטילרית, וזו סופקה להם על ידי הבריטים והצרפתים. באותו קרב נעשה גם השימוש הראשון בחיל השריון של ארצות הברית, שהובל על ידי לוטננט קולונל ג'ורג' פטון. ארבעה ימים לאחר מכן, הטריז נוקה כליל מכוחות גרמנים.
 
ב-26 בספטמבר 1918 החלו כוחות אמריקנים את המתקפה במז-ארגון, שנמשכה עד סוף המלחמה. עמדת תצפית גרמנית חשובה על גבעה 305 במונטפקון ד'ארגון נתפסה ב-27 בספטמבר 1918. קרוב ל-18,000 אמריקאים נפלו במהלך המתקפה, המתקפה הראשונה של ארצות הברית כצבא עצמאי (במלחמה זו). המכה המרכזית, שהנחית גנרל פרשינג, התרחשה בנהר הריין.
 
ב-24 באוקטובר 1918 הצבא האיטלקי, יחד עם עזרה אמריקנית זעומה, החל בקרב ויטוריו ונטו כנגד האימפריה האוסטרו-הונגרית, שנמשכה עד ל-3 בנובמבר 1918. בתאריך זה, הצבאות האוסטרים כמעט וחוסלו ככוח יעיל.
 
סוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת העולם הראשונה לא הוכרעה בעקבות כיבושן הטריטוריאלי של מעצמות המרכז, אלא כאשר תש כוחן ואפסו תקוותיהן לנצח. מלבד בחזית הטורקית, ובמידה פחותה בבלקן, לא היו למעצמות ההסכמה פריצות דרך גדולות. הצבא הגרמני עדיין נמצא על אדמת צרפת כשנכנעה גרמניה, אך הגרמנים איבדו את תקוותם לנצח, לנוכח זרימת הכוחות האמריקניים הרעננים למערכה. מנגד, הם קיוו שמשא ומתן לשלום עם נשיא ארצות הברית וודרו וילסון יבטיח לגרמניה תנאי שלום הוגנים יותר משיכלה לקבל מממשלות צרפת והממלכה המאוחדת.
 
בולגריה הייתה הראשונה ממעצמות המרכז שחתמה על שביתת נשק (29 בספטמבר 1918), ואחריה באה האימפריה העות'מאנית ב-30 באוקטובר. גרמניה החלה במגעים עם ארצות הברית על הפסקת אש ב-4 באוקטובר, וב-3 בנובמבר שלחה אוסטרו-הונגריה בקשה להפסקת אש למפקד האיטלקי, כדי לדון בתנאי שלום. התנאים, שנדונו בטלגרף עם רשויות "מדינות ההסכמה" בפריז, נשלחו למפקד האוסטרי והתקבלו. הפסקת האש עם אוסטריה נכנסה לתוקף ב-4 בנובמבר. אוסטריה והונגריה חתמו בנפרד, דבר שהוביל להפלת בית המלוכה של הבסבורג.
 
כאשר ציווה וילהלם השני על חיילי הצי הגרמני לצאת למתקפה כנגד ציי "מדינות ההסכמה", התמרדו המלחים בבסיסם שבוילהלמסהאפן ב-29 באוקטובר. ב-9 בנובמבר הוקמה רפובליקה בגרמניה, וסימנה את קץ הקיסרות הגרמנית. ב-11 בנובמבר 1918 חתמו נציגי גרמניה על הסכם שביתת נשק בקרון רכבת ביער קומפיין שבצרפת. את מדינות ההסכמה ייצג במשא ומתן הפילדמרשל פוש. מעשי האיבה הופסקו רשמית לפני הצהריים של אותו יום, בשעה 11:00 בבוקר (דבר שהופך מועד זה לסמלי – 11/11 בשעה 11:00, יום שביתת הנשק). באותה שעה צלצלו פעמוני כנסיות רבות באירופה כדי לסמל את סיום המלחמה. אף שתנאי ההסכם הנוקשים התקבלו כנקמניים ובלתי-הוגנים בציבור הגרמני, לא היה בכוחה של גרמניה השבורה לחדש את המלחמה. בצד הצרפתי, לעומת זאת, תואר ההסכם כפייסני מדי. הפסקת האש, שנקבעה תחילה לזמן מוגבל של 30 יום, הוארכה מספר פעמים. בינואר 1919 התכנסה ועידת השלום בפריז שנועדה לגבש את הסכמי השלום הסופיים עם המעצמות המנוצחות. חוזה ורסאי עם גרמניה נחתם ב-28 ביוני 1919, ועד אוגוסט 1920 נחתמו חוזי שלום עם אוסטריה, הונגריה, בולגריה וטורקיה.
 
מניין האבדות במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלחמה הייתה ידועה באבידות הרבות שנמנו בה, במספרים חסרי תקדים עד העת ההיא. מעולם עד אז לא גבתה מלחמה אחת מחיר כה כבד בחיי אדם. במלחמה נהרגו למעלה מ-16 מיליון בני-אדם וכ-20 מיליון הפכו לנכים לשארית חייהם.
 
מניין החיילים שנהרגו במדינות מרכזיות:
 
גרמניה: 2,000,000
רוסיה: 1,700,000
צרפת: 1,300,000
אוסטרו-הונגריה: 1,100,000
בריטניה: 723,000
איטליה: 578,000
רומניה: 336,000
ארצות הברית: 114,000
קנדה: 66,000
אוסטרליה: 60,000
תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוצאות מלחמת העולם הראשונה
WorldWarI-DeathsByAlliance-Piechart-he.svg
תוצאות מלחמת העולם הראשונה שינו בצורה דרמטית את הסדר המדיני בעולם. אימפריות עתיקות, כעות'מאנית והאוסטרו-הונגרית, נעלמו מהמפה ובמקומן קמו מדינות חדשות, תחת דגל הלאומיות לפיו לכל עם יש זכות להגדרה עצמית אוטונומית. תבוסת העות'מאנים במלחמה, לצד איבוד שטחי אימפריה גדולים למדינות ההסכמה, הובילו ליצירה של מדינה חדשה לאחר מלחמת עצמאותה – טורקיה, יחד עם הקמת מדינות חבל הבלקן והמזרח התיכון המודרניות. אימפריות אחרות, דוגמת האימפריה הבריטית, ירדו מכוחן ותוך כמה עשרות שנים הידרדרו למעמד של מעצמות מדרגה שנייה, תוך ספיגת אבידות כבדות מבחינת חיי אדם ומבחינה כלכלית. בעקבות המלחמה החל מרכז הכובד של הכלכלה העולמית לעבור בהדרגה מאירופה לארצות הברית של אמריקה, שאף על פי שנגררה אל המלחמה בחוסר רצון בולט של רוב אזרחיה ומנהיגיה, יצאה ממנה בסופה כמנצחת הגדולה, כמעצמת על כלכלית וצבאית וכמנהיגה מוסרית של העולם המערבי.
 
בעקבות מלחמת העולם הראשונה הוקם "חבר הלאומים" – ארגון בינלאומי שמטרתו הייתה שמירת הסדר והשלום בעולם, שהיווה את הגרעין הרעיוני להקמת ארגון האומות המאוחדות עשורים לאחר מכן. חולשתו היחסית, יחד עם הסכמי ורסאי, שהשפילו את הגרמנים ותבעו מהם תשלומי פיצויים כבדים אשר הביאו להתמוטטות כלכלתם, תוך הטלת מגבלות קשות על צבא גרמניה, זרעו את ניצני הפורענות שהתפרצה כעבור 21 שנים, במלחמת העולם השנייה.
 
כלי נשק במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלי נשק במלחמת העולם הראשונה
אף על פי שמלחמת העולם הראשונה הביאה לפיתוח חילות אוויר, טנקים וטקטיקות חדשות (כארטילריה זוחלת ואש צולבת), מרבית הפעילות נעשתה בחפירות, שם מתו אלפים למען כל מטר אדמה שנכבש. במלחמה זו נעשה גם שימוש בנשק כימי ובהפצצות אוויריות, שנאסרו בועידות האג ב-1907.
 
כלי נשק חדשים במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
 
מטוס קרב מסוג ניאופורט אייסן, צרפת 1917
כלי נשק שהופעלו לראשונה במהלך מלחמת העולם הראשונה מנו:
 
גז רעיל – (ראו בהרחבה: לוחמת גז במלחמת העולם הראשונה) נוסה לראשונה בידי הגרמנים על חיילים רוסים, ללא הצלחה מרובה, בקרב בולימוב ב-1 בינואר 1915; לעתים קרובות נאמר כי גז זה נוסה לראשונה על חיילים קנדיים באיפר ב-22 באפריל 1915. האפקט של הלחימה בגז רעיל הוכח כארוך טווח, הן על גופם של קורבנותיו (רבים מהם, ששרדו את המלחמה, המשיכו לסבול בהמשך חייהם) והן בזיכרונו של דור המנהיגים הבא (שהוביל את מלחמת העולם השנייה), שראה את תוצאות הלוחמה הכימית במלחמה הגדולה, וסירב להשתמש בלוחמה מסוג זה שוב, מפחד שהאויב יחזיק בנשק כימי חזק יותר.
להביור – הוצג לראשונה על ידי גרמניה בהוג ב-30 ביולי 1915.
טנקים משוריינים נוסו לראשונה על ידי הבריטים בקרב על הסום ב-15 בספטמבר 1916.
טרקטורים לגרירת תותחים כבדים. זו פעם ראשונה בה נעשה שימוש מבצעי בגרירת תותחים על ידי אמצעים ממונעים ולא על ידי סוסים או בהמות.
כל אלו הצליחו לתרום לפאניקה נוספת במחנות האויב, אך כשלו מלהביא פריצה משמעותית במלחמה.
 
מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לוחמה אווירית במלחמת העולם הראשונה
תעופה בשירות הצבא השיגה התקדמות מרשימה, מפיתוחן של מכונות ירייה אוויריות על ידי חיל האוויר הגרמני בסתיו 1915 ועד לשימוש במפציצים כנגד לונדון (יולי 1917).
 
אוניות נושאות מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
צוללות[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפתחות דרמטית אף יותר, לפחות בשביל הממלכה המאוחדת, היה השימוש הגרמני בצוללות (נקראו U-boat, מהמילה הגרמנית "Unterseeboote"). ראו הרחבה בסעיף הזירה הימית לעיל.
 
היהודים והמלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
 
יהודים בצבא האוסטרי
בצבאות המדינות הלוחמות השתתפו בין 250,000 ל-500,000 יהודים, אזרחי המדינות הלוחמות, ואומדן ההרוגים מבין החיילים היהודיים נע בין 140,000 ולבין למעלה מ – 170,000. פעמים רבות ניצבו יהודים משני צדי המתרס וירו אלה באלה.[5] רבים מהיהודים באירופה נחשדו ואף נאסרו בחשד לריגול או שיתוף פעולה עם האויב. המצב היה קשה בייחוד בארצות מזרח אירופה, שם היה צריך להביע נאמנות למשטר שהתחלף תכופות, ובייחוד לאחר המהפכה הקומוניסטית, היה צריך להביע הזדהות עם משטר אנטי דתי באופן כללי. משטר זה רדף רבנים ואנשי הנהגה יהודית, ועיירות שלמות גלו ממקומם.[6] למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה ניכרת על שאלת ארץ ישראל באותם ימים, ואחת מתוצאותיה הייתה הצהרת בלפור, והחלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב-1922.
 
גורמים אנטישמיים שונים טענו בתחילת המלחמה שהיהודים הם האשמים במלחמה, והנרי פורד אף יצא באונייה לאירופה על מנת להצהיר שהמלחמה היא עניין כספי של היהודים, ושיש להפסיק אותה מיד.[7]
 
עד ראשית 1917 עמדה תעלת סואץ במוקד העימות בחזית המזרח תיכונית של מלחמת העולם הראשונה. הארץ הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית. הטורקים עם שותפיהם הגרמנים ביצרו את הארץ באופן משמעותי, ובנו מסילות ברזל ואף פיתחו את העיר באר שבע לצורך תעמולה מול הציבור הגרמני הצמא לתמונות ניצחון מן החזית, ובה בעת גם כרתו חלק ניכר מיערות הארץ לצורך יצור אדני רכבת והסקת קטרי הפחמים.[8]
 
לאחר מאמצים רבים של זאב ז'בוטינסקי בתמיכת ההנהגה הציונית, הוקמה יחידה יהודית תחת סמלים יהודיים במסגרת הצבא הבריטי (הרחבה בערך הגדודים העבריים).
 
עמדת היישוב ורוב הנהגתו נטו לצד הטורקים בתחילת המלחמה. אך ככל שהמלחמה התארכה, קרבה למושבות וליפו, וגברה התעמרות השלטונות הטורקיים באוכלוסייה האזרחית, ויד הבריטים הייתה על העליונה בשדה הקרב, כך הלכה וגברה התמיכה בצד הבריטי. הגדעונים בהקימם את ניל"י היו הראשונים להביא לידי מעשה את תמיכתם בבריטים כבר לאחר כישלון ההתקפה הטורקית על תעלת סואץ באביב 1915. עם תחילת המתקפה של אלנבי בספטמבר 1917 חל מפנה בדעת חלק הארי של היישוב והנהגתו והם העבירו תמיכתם מי בגלוי ומי בסתר לבריטים.
 
חיל המשלוח המצרי של הבריטים לווה במערך תומך לחימה של כוחות הנדסה מיומנים על לוגיסטיקה של אספקת מים, מזון וציוד לחימה, באמצעות, הנחת קווי מים לאורך צירי ההתקדמות של הכוחות במדבר סיני, פריסת רשת מסילות ברזל, הקמת שדות תעופה, תשתיות כבישים ומחנות צבאיים. רוב מחנות הצבא הגדולים הפכו לימים לערי מדינת ישראל, או למחנות הצבא העיקריים של צה"ל.[9] כמו כן הבריטים גרשו את הטמפלרים הגרמנים מיישוביהם בארץ. הגדודים העבריים השתתפו בכיבוש הארץ, וכן השתתפו באירועים סמליים במסגרת זו (כמו החייל הבריטי הראשון שנכנס לירושלים, הנפת הדגל הציוני במגדל דוד, וכן טקס שחרור חברון בי"ט כסלו תרע"ז). עם הכיבוש הבריטי הגיעו גלים גדולים של תושבים מצרים וערבים לארץ לתמיכה במערך הלחימה, ויושבו בשכונות שונות ליד הערים הגדולות. היהודים חגגו את "שחרור הארץ" מהטורקים, והחלו לצפות למימוש הצהרת בלפור.
 
בעקבות המלחמה ברוב אירופה מצב היהודים התדרדר: בגרמניה החלו האשמות מצד חוגי הימין הקיצוני שהם בגדו בארצם, וברוסיה וגרורותיה, שהם אנטי בולשביקים. מניחים כי כ-100,000 יהודים נהרגו בפרעות שלאחר המלחמה במסגרת המסע ה"אנטי בולשביקי" באוקראינה, רוסיה ופולניה.[6] מיד לאחר המלחמה, וברגע שהתאפשר הדבר, נמשכה ההגירה המונית של יהודים מכל רחבי אירופה לארצות הברית ובראש ובראשונה לעיר ניו יורק.
 
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלמה אהרונסון, "המלחמה הגדולה": פרקים במלחמת-העולם הראשונה, סדרת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – הוצאה לאור: ישראל 2012.
יו סטרחן (עורך): "The Oxford Illustrated History of the First World War", אוסף מאמרים של חוקרים שונים על המלחמה
ברברה טוכמן, אוגוסט 1914 – המאורעות שהובילו לפתיחת המלחמה וחודש הראשון של המלחמה עצמה.
ברברה טוכמן, מברק צימרמן – האירועים שגרמו לכניסתה של ארצות הברית למערכה.
סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית הראשונה על ההיסטוריה של המלחמה היא "The Great War" של ה-BBC (1964), שנוצרה בשיתוף עם CBC ומוזיאון המלחמה האימפריאלי. בסדרה זו 26 פרקים באורך 40 דקות, שמציגים שימוש נרחב בצילומי ארכיון ועדויות השורדים.
סירל פולס, מלחמת העולם הראשונה, תל אביב, הוצאת מערכות, 1981
הנרי קיסינג'ר, דיפלומטיה, הוצאת שלם, 2007 עמ' 123–272
ש. אנ-סקי, חורבן היהודים בפולין, גליציה ובוקובינה (תרגם: ש"ל ציטרון), ברלין: הוצאת שטיבל, תרפ"ט–1929.
מקס הייסטינגס, פורענות 1914 אירופה יוצאת למלחמה, מודן הוצאה לאור .
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מלחמת העולם הראשונה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת העולם הראשונה
Office-book.svg ספר: מלחמת העולם הראשונה
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.
המלחמה שתסיים את כל המלחמות באתר ה-BBC
הצבא הבריטי במלחמה הגדולה (באנגלית)
קרבות במלחמת העולם הראשונה
אתר מקיף על מלחמת העולם הראשונה, כולל ביוגרפיות, תיאורי קרבות, סרטים, כרזות, שירה וקובצי קול (אנגלית)
אנציקלופדיה של מלחמת העולם הראשונה
"המלחמה הגדולה"
מסמכים ממלחמת העולם הראשונה
אתר המרכז מידע על מלחמת העולם הראשונה
כרזות ממלחמת העולם הראשונה
אמנות ומלחמת העולם הראשונה
מוזיאון בלגי המשמר קטע מהחפירות המקוריות מזמן מלחמת העולם הראשונה
העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל
קציעה אביאלי-טביביאן, "המלחמה הגדולה" 1914–1918, באתר מטח
מלחמת העולם הראשונה, רקע, מהלכים ותוצאות, באתר הכיתה האינטראקטיבית
מלחמת העולם הראשונה באתר הספרייה הלאומית
תעודות ותצלומים של יהודי רוסיה, בצבאות רוסיה, במלחמת העולם הראשונה, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
FirstWorldWar.com, אתר אנציקלופדי עשיר בתוכן
אנציקלופדיה ניו זילנדית לעולם במלחמת העולם הראשונה
איתן אבישר, ‏לפני ארבעים שנה, מערכות 86, אוגוסט 1954
ישראל בר, ‏מלחמת העולם הראשונה ומקומה בהתפתחות ההיסטוריה הצבאית, מערכות 86, אוגוסט 1954
לוח עתים למאורעות מלחמת העולם הראשונה, מערכות 86, אוגוסט 1954
יובל מלחי, מלחמת העולם הראשונה – כ-40 פרקים העוסקים במלחמת העולם הראשונה, באתר "קטעים בהיסטוריה", 28 בספטמבר 2016 פודקאסט מקיף, על הזירות השונות של המלחמה
קטע קול ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" - המתנגדים למלחמה הגדולה, באתר iCast‏, 6 באפריל 2014
אלן טיילור, מלחמת העולם הראשונה בתמונות - מבוא, מתוך סדרה באתר העיתון "The Atlantic"
שלמה אבינרי, המלחמה שקבעה את פני המאה ה-20, באתר הארץ, 28 ביוני 2014
100 שנה למלחמת העולם הראשונה – אוסף מאמרים באתר "הארץ", יולי 2014
מאה שנה למלחמת העולם הראשונה – יהודי גרמניה בצבאות גרמניה אתר ארכיון צה"ל ומעהב"ט
יהודה ליב גרויברט (1861–1937), ‏ספר זכרון: רשומות מימי המלחמה האחרונה – והשקפות שונות ומכתבים, טורונטו, 1926, באתר HebrewBooks
תערוכת מסמכים ותצלומים של החיילים היהודיים בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
יגיל הנקין, קלחת של דם ואש: 100 שנים לקרבות ורדן, מידה, 21 ביולי 2016
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
^ Fred R. Shapiro, The Yale Book of Quotations, Yale University Press, 2006, p. 329
^ גדוד נהגי הפרדות, Zion Mule Corps (זמ"ק), הוא הראשון מבין הגדודים העבריים שהוקמו על ידי הבריטים בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
^ ראה ערך מורחב פסקה ההכרה ברצח העם הארמני
^ שם ההכרה ברצח העם הארמני בישראל
^ ישנם סיפורים על יהודים משני צידי החפירות, המתכנסים יחד לתפילה במניין ואחר כך חוזרים איש איש לצד השני. כמו כן נכתבו על מצבים אלו מספר סיפורים, כמו במקרה שתיאר אביגדור המאירי ב"סיפורי המלחמה" שלו, או בשירו של שאול טשרניחובסקי "בין המצרים", בספר "בואי הרוח" של חיים סבתו ועוד.
^ 6.0 6.1 ראה: Eli Barnavi, ‏WWI and the Jews, באתר My Jewish Learning
^ חיים ראובן רבינוביץ, לתולדות שנאת ישראל באמריקה, באתר דעת
^ תמונות מפורטות של חפירות וביצורי הטורקים מובאות אצל ב"ז קדר, מבט ועוד מבט על ארץ ישראל: תצלומי-אוויר מימי מלחמת העולם הראשונה מול תצלומים בני זמננו, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993. רבים מהחפירות והביצורים ניתנים לזיהוי עד המאה ה-21. על היקף כריתת העצים ראה: עוזי פז, מחמוד זחאלקה, "היה היה יער", טבע הדברים 20, פברואר–מרץ 1997, באתר מט"ח
^ ראה: ב"ז קדר, מבט ועוד מבט על ארץ ישראל
זירות וחזיתות במלחמת העולם הראשונה
הזירה האירופית החזית האיטלקית • הבלקן • גליפולי • החזית המזרחית • החזית המערבית
המזרח התיכון הקווקז • המערכה במסופוטמיה • סיני וארץ ישראל • החזית הפרסית • המרד הערבי
הזירה האפריקאית דרום-מערב אפריקה • מערב אפריקה • מזרח אפריקה • צפון אפריקה
אחרים זירת מזרח אסיה והאוקיינוס השקט • האוקיינוס האטלנטי • הים התיכון
קטגוריות: מלחמת העולם הראשונהמלחמות אוסטריהמלחמות אוסטרליהמלחמות איטליהמלחמות אירלנדמלחמות ארצות הבריתמלחמות בולגריהמלחמות בלגיהמלחמות בריטניהמלחמות גרמניהמלחמות דרום אפריקהמלחמות האימפריה הרוסיתמלחמות הודומלחמות הונגריהמלחמות יווןמלחמות יפןמלחמות מונטנגרומלחמות ניו זילנדמלחמות סרביהמלחמות צרפתמלחמות קנדהמלחמות רומניהמלחמות טורקיהשנות ה-1910מלחמות עולם
משובים קודמיםמשוב על הערך
 
כאן ניתן לכתוב משוב על הערך...
תפריט ניווט
יציאה מהחשבוןתרומותרשימת המעקבבטאהעדפותטיוטהשיחה
0
0
Adnanzedanשיחהערךחיפוש
 
חיפוש
לערך
עוד
מעקבגרסאות קודמותעריכהעריכת קוד מקורקריאה
עמוד ראשי
ברוכים הבאים
שינויים אחרונים
ערכים מומלצים
דיווח על טעות
פורטלים
ערך אקראי
תרומה לוויקיפדיה
קהילה
שער הקהילה
עזרה
ייעוץ
מזנון
חדשות
לוח מודעות
יצירת קשר
ספר אורחים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
העלאת קובץ לשרת / לוויקישיתוף
דפים מיוחדים
קישור קבוע
מידע על הדף
פריט ויקינתונים
ציטוט דף זה
הדפסה/ייצוא
יצירת ספר
הורדה כ־PDF
גרסה להדפסה
במיזמים אחרים
ויקישיתוף
דף זה בשפות אחרות
English
አማርኛ
العربية
Magyar
Ladino
Polski
Română
Русский
ייִדיש
עוד 167
עריכת הקישורים
נערך לאחרונה ב־18:45, 8 בספטמבר 2016.
הטקסט מוגש בכפוף לרישיון Creative Commons ייחוס-שיתוף זהה 3.0; ייתכן שישנם תנאים נוספים. ראו את תנאי השימוש לפרטים.
מדיניות הפרטיותאודות ויקיפדיההבהרה משפטיתמפתחיםהצהרה על עוגיותתצוגה למכשירים ניידיםWikimedia Foundation Powered by MediaWiki