ניקולאי מיאסקובסקי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: סטלין |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 2:
'''ניקולאי מיאסקובסקי''' (ב[[רוסית]]: '''Никола́й Я́ковлевич Мяско́вский''', {{כ}}[[20 באפריל]] [[1881]] - [[8 באוגוסט]] [[1951]], היה מלחין [[רוסיה הסובייטית|רוסי-סובייטי]], הנחשב ל"אבי הסימפוניה הסובייטית". זכה להכרה נרחבת כבר במהלך חייו, וזכה בין השאר בחמישה [[פרס ברית המועצות|פרסי סטלין]].
לאחר [[מהפכת אוקטובר]] מיאסקובסקי לא עזב את רוסיה, והחל קריירה
== קורות חיים ==
ביצירתו המוקדמת, שנכתבה בקונסרבטוריון, הושפע מיאסקובסקי בעיקר מ[[צ'ייקובסקי]] ומ[[סקריאבין]]. רק מקצת יצירותיו התזמורתיות מאותה העת שרדו. עם זאת, במהלך לימודיו בקונסרבטוריון שיתף פעולה עם [[סרגיי פרוקופייב]] לפחות ביצירה משותפת אחת, ששימשה את פרופופייב בפרק השקט של הסונטה מס' 4 לפסנתר שלו. הסונטה מס' 1 של מיאסקובסקי, שנכתבה באותם המיים ומורגשת בה השפעת סרקיאבין, תוארה על ידי [[גלן גולד]] כ"אולי אחת היצירות הראויות לציון ביותר מאותה תקופה".
מיאסקובסקי השלים את חוק לימודיו ב-1911, והחל להרצות בקונסרבטוריון. כמו כן שימש כמבקר מוסיקה חריף. במסגרת תפקידו זה היה מן המעטים שידעו להעריך את יצירתו של [[איגור סטרווינסקי]] כבר בראשית דרכו.
לאחר פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]] הוא חזר לצבא ולקח חלק פעיל בלחימה. הוא נפצע בחזית האוסטרית עת עסק בביצורי החוף של העיר [[טאלין]], וסבל מהלם קרב. שתי היסמפוניות שכתב בתקופת המלחמה מנגודות מאד באופיין. בבעת המהפכה ומלחמת האזרחים שבעקבותיה הוא כבר היה ברוסיה. באותה העת נרצח אביו, שהיה גנרל לשעבר בצבא הצאר, על ידי מהפכנים בולשוויקים. גם דודתו, אליה היה קשור, מתה באותה תקופה, וגיסו התאבד בשל משבר כספי. מיאסקובסקי עצמו שירת בצבא האדום בין 1917 ל-1921. לאחר מכן קיבל תקן בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג, שם התגורר בדירה אחת עם אחותו האלמנה ולנטינה ובתה. מיאסבקובסקי היה רווק כל ימיו ומתואר כאדם ביישן, סגור, רגיש ופורש מחברה.
בשנות העשרים והשלושים מיאסקובסקי היה למלחין הבולט של ברית המועצות, וכתב את מרבית יצירתו בסגנון הקלסי המסורתי. הוא לא כתב אופרות אך כתב 27 סימפוניות (וכן שלוש סימפונייטות), שלושה קונצ'רטי, וכן עוד יצירות לתזמורת, 13 רביעיות מיתרים, 9 סונטות לפסנתר סולו, וכן יצירות קטנות רבות וכמה יצירות ווקליות. עם זאת, הוא היה חבר באגודה למוסיקה בת זמננו, שהייתה אמונה על טיפוח המוסיקה המודרנית. הוא גם שמר על קשריו עם פרוקופייב בעת שהותו בגלות מברית המועצות.
בשנות העשרים והשלושים יצירתיו נוגנו גם בארצות הברית ובאירופה. הוא כונה לעתים "המצפון של מוסקבה". היו שסיווגו אותו בין גדולי המלחינים הרוסיים של זמנו. מאמצע שנות השלושים חלה ירידה בפוריותו המוסיקלית.
על אף הסתייגותו ממשטר [[סטלין]], מיאסקובסקי עשה כל שביכולתו להימנע מעימותים עם השלטונות. אף שכמה מיצירותיו מתייחסות לאירועי הזמן, רובן ככולן חסרות כל מימד פרוגרמטי או תעמולתי. אחת הפתיחות שכתב הוקדשה לסטלין לרגל יום הולדתו הששים.
סגנונו המאוחר חזר לכמה מן הדפוסים החדשניים של צעירותו. הוא חשש מהוקעה על ידי השלטונות והשתדל לחמוק ממנה. אף על פי כן הוא הואשם, יחד עם כמה מלחינים אחרים, בסטייה מן הקו המפלגתי שחייב כתיבה מוסיקה 'פרולטרית' ובעלת גישה פורמליסטית. הוא סירב להשתתף בדיונים שנפתחו נגד מלחינים אלה, ועל אף ביקור של טיכון כרניקוב, שהזמין אותו לשאת נאום חרטה ואיגוד המלחינים, הוא שמר על שתיקה. השלטונות הסובייטיים הכריזו עליו כאחד המלחינים המוחרמים. הוא מת ב-1950 מסרטן ורק לאחר מותו זכה לטיהור שמו.
הוא הותיר אחריו יבול מוסיקלי של 87 יצירות שלא פורסמו בחייו. על מורשתו המוסיקלית התנהל - ועדיין מתנהל - פולמוס חריף, במיוחד בקרב מוסיקאים רוסיים.
== קישורים חיצוניים ==
{{ויקישיתוף בשורה}}
| |||