לימודי מוכפפות – הבדלי גרסאות

בעקבות משברים [[כלכלה|כלכליים]] ו[[פוליטיקה|פוליטיים]] הכריזה ראש ממשלת הודו [[אינדירה גנדי]] על [[מצב חירום]] בשנת [[1975]]. במסגרת מצב חירום זה, אשר נמשך כשנתיים, הושעו זכויות אזרח רבות והאמוןוכתוצאה מכך נסדק האמון ב[[אתוס]] ה[[דמוקרטיה]] ההודית נסדק בקרב רבים. על רקע זה התקבצה לה יחדיו קבוצת חוקרים הודים צעירים בת תשעה חברים, רובם [[היסטוריון|היסטוריונים]], שמקום מושבם היה באוניברסיטאותב[[אוניברסיטה|אוניברסיטאות]] שונות בהודו וב[[בריטניה הגדולה]], אשר חברו במרוצת [[שנות ה-70 של המאה ה-20]] ל[[רנאג'יט גוהא]], שהיה כבר איש [[אקדמיה]] ותיק, ויחדיו החלו לבחון בצורה ביקורתית את אופן [[היסטוריוגרפיה|כתיבת ההיסטוריה]] ההודית.

חברי הקבוצה נפגשו יחדיו משך כחמש שנים בטרם הוציאו לאור את הכרך הראשון של '''לימודי מוכפפים''', אוסף [[מאמר]]ים בו נפרשהפרשו את עבודתם המשותפת. חברי הקבוצה התמקדו, ראשית, בסוגיית לידתה של הודו המודרנית בשנת [[1947]] ובחלוקת הודו הקולוניאלית ל[[הודו]] ול[[פאקיסטן]] ושנית ב[[איכר]]ים, שבאותה העת היוו כ-70 אחוזים מאוכלוסיית הודו. שנה לאחר מכן פרסם גוהא את ספרו המשפיע "היבטים יסודיים בהתקוממות איכרים בהודו הקולוניאלית" בו הציג את פירות מחקרו בן כעשר שנים על הסוגייה, ב[[טקסט]] שהפך לקלאסי ולמכונן בתולדות האסכולה.