מועאויה הראשון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט: החלפת טקסט אוטומטית (-{{תבנית: +{{)
Shayzuk (שיחה | תרומות)
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 5:
מועאויה, נצר לאחת המשפחות התקיפות בשבט קורייש - בני אומיה, ואף קרוב משפחתו של הח'ליף [[עות'מאן בן עפאן]], החל את דרכו לשלטון כאשר השתתף בכיבוש [[סוריה]] מ[[האימפריה הביזנטית]] בשנת [[637]] תחת פיקודו של אחיו [[יזיד אבן אבי סופיאן]]. לאחר השלמת הכיבוש מונה יזיד למושל סוריה על ידי הח'ליף [[עמר בן אל-ח'טאב]], אך כאשר נפטר יזיד ממגפת ה[[דבר (מחלה)|דבר]], תפס מועאויה את מקומו כמושל סוריה. בין פעולותיו כמושל סוריה מועאויה חילק את סוריה לארבע ג'ונד (נפה, אימפריום): חמץ, דמשק, אורדון (ירדן) ופלסטין, מועאויה ריכז את רוב ה[[ערבים]] בסוריה בערי החוף על מנת להגן עליהם מפני התקפת נגד של האימפריה הביזנטית. פיזור הערבים על פני שטח נרחב סייע גם במניעת שפיכות הדמים והמלחמות הבלתי פוסקות שאפיינו את ההתיישבות הערבית בעיראק בה רוכזו הערבים בערים [[כופה]] ו[[בצרה]]. בשנת [[644]], לאחר הרצחו של הח'ליף עמר בן אל-ח'טאב עלה לכס החליפות הח'ליף השלישי, עות'מאן בן עפאן. עות'מאן היה קרוב משפחתו של מועאויה ולכן עודד את התבססות שלטונו, בשנת [[645]] קיבל מועאויה את השלטון על צפון [[מסופוטמיה]] (ג'זירה) ויישב בו שבטים ערבים, שבטים אלו שרובם מזוהים כשבטי הקיס שיחקו תפקיד מכריע בגורמים שהיו מעורבים בנפילת שלטון בית אומיה.
 
כל תקופת כהונתו של מועאויה כמושל סוריה אופיינה בעצמאות יחסית, מסים שנגבו בתחום שליטתו לא הועברו ל[[מכה]] ו[[אל-מדינה]] וצבאו התבסס על כוחות קבע ולא על שבטים בדואים שגויסשגויסו אד הוק למערכה מסוימת כמו כוחות ערבים אחרים במזרח התיכון. עצמאות זו, יחד עם כישרונו הדיפלומטי המוכח של מעאויה, הובילו לשלטון מוצלח במושגי אותו הזמן, וכתוצאה מכך תושבי סוריה נשארו תומכיו של מעאויה בהמשך דרכו כח'ליף.
 
בשנת [[656]] נרצח עות'מאן ותחתיו עלה הח'ליף [[עלי אבן אבי טאלב]]. למרות שעלי לא היה מעורב ישירות ברצח עות'מאן הוא לא עצר את הרוצחים ובראשם [[מאליכ אל אשתר]] ממנהיגי כופה. כראש משפחת בני אומיה הייתה מוטלת על מועאויה המשימה לנקום את מות עות'מאן. מועאויה התנה את ה"ביעה" (שבועת האמונים) לעלי כח'ליף בהבאתם של רוצחי עות'מאן לדין על ידי עלי עצמו או מי מטעמו, כיוון שרוצחי עות'מאן נמנו עם תומכי עלי ("שיעת עלי" - شيعة علي), וסירב לעזוב את תפקידו כמושל סוריה במצוות עלי. בתגובה לדברים אלה שלח עלי איגרת באמצעות שליח מטעמו אל מועאוויה ובאיגרת קריאה לשבועת אמונים לעלי ולאחר מכן יוכלו לבקש את הבאתם של רוצחי עות'מאן לדין. לאחר התיעצויות עם יועציו החליט מועאוויה לדחות את הבקשה של עלי ושב וקרא לעלי להביא את הרוצחים לדין בטרם ישבעו אמונים לעלי. כתוצאה מהמבוי הסתום שלח מועאוויה כח צבאי בראשות אלזובייר בן אלעוואם (الزبير بن العوام) וטלחה בן עבייד אללה (طلحة بن عبيد الله) כדי שיבואו חשבון עם רוצחי עות'מאן. אלה יצאו לבצרה כדי לדון עם עלי בעניין רוצחי עות'מאן, אך רוצחי עות'מאן שהיו בצבא עלי רצחו אותם. דבר זה עורר את חמתו של מועאוויה והוא החל להכין צבא למערכה בינו לבין עלי. עלי יצא לעבר העיר כופה, שם אסף עשרת אלפים חיילים בכללם את אנשיו של מאליכ אל אשתר ובשנת [[657]] יצא בראש צבאו במעלה ה[[פרת]] לכיוון סוריה. ליד העיר ציפין נערכו שני הצבאות במשך שלושה חודשים ללא קרב, בתום תקופת המתנה [[קרב ציפין|תקפו כוחותיו של עלי]], אך חייליו של מועאיה הניפו על רומחיהם את דפי ה[[קוראן]] על מנת לבייש את הכוחות התוקפים, התוקפים את אחיהם המוסלמים, ולקרוא להכרעה מכוח בוררות דתית ולא מכוח החרב. ההתכתשות הצבאית נסתיימה בתוך זמן קצר ללא הכרעה והצדדים הלכו ל[[בוררות]]: במהלך הבוררות, אף שלא הוכרז כי עלי אינו ראוי לתואר ח'ליף, ההתייחסות אליו הייתה בשמו ולא בתוארו כח'ליף, דבר שערער את מעמדו והציבו כמועמד שווה למעאויה, ובכך התחזק מעמדו של מועאויה. בעקבות החלטת עלי להסכים למהלך הבוררות, פרשו מסיעתו ([[שיעה|שיעת]] עלי) פלג ה-[[ח'וארג']].