ג'יימס בליין – הבדלי גרסאות

ב-1848, החל בליין לעבוד כמורה למתמטיקה ולשפות עתיקות ב "Western Military Institute" ב[[קנטאקי]]. למרות שהיה בן שמונה-עשרה בלבד, וצעיר מרוב תלמידיו, בליין הצטיין במקצועו. הוא החל להעריץ את הסנאטור של המדינה, [[הנרי קליי]]. בנוסף, פגש את הארייט סטנווד, מורה בקולג' הסמוך וילידת מיין. הוא נישא אליה ב-30 ביוני, 1850. בליין שוב שקל ללמוד משפטים, אולם במקום זאת החליט לקחת את אשתו החדשה לפנסילבניה, לבקר את משפחתו. לאחר מכן חי ב[[אוגוסטה (מיין)|אוגוסטה]] כמה חודשים, שם נולד בנו הראשון, סטנווד, ב-1851. המשפחה הצעירה עברה שוב, הפעם ל[[פילדלפיה]], שם החל ללמד במכון פנסילבניה ל[[עוורון|עיוורים]], כמורה למדע ולספרות.

 

 

בליין שקל ללמוד משפטים בפילדלפיה, אולם ב-[[1853]] קיבל הצעה מפתה: להפוך לעורך העיתון "Kennebec Journal". בליין התיידד עם עורכי העיתון, וכשמייסד העיתון פרש, הוזמן בליין לרכוש את כתב העת. הוא הלווה כסף מאחיה של אשתו ורכש את העיתון. העיתון היה עיתון וויגי, מה שתאם את דעותיו של בליין. החלטתו להיות עיתונאי גרמה לתחילת הקריירה הפוליטית שלו. כשבליין רכש את העיתון, המפלגה הוויגית קרסה והמפלגה הרפובליקנית החליפה אותה, ובליין החליט לקדם את המפלגה החדשה בעיתונו. העיתון הצליח מבחינה פיננסית, ובליין השקיע את הרווחים במכרות פחם בפנסילבניה וב[[וירג'יניה]], מהם התעשר.

 

=== תקופת השיקום וניסיון ההדחה ===

 

בליין נבחר שוב ב-1864, וכשהחל את כהונתו בדצמבר 1865, העניין המרכזי היה [[תקופת השיקום|השיקום]] של [[קונפדרציית המדינות של אמריקה|מדינות הקונפדרציה]] המובסות. למרות שלא היה חבר בוועדה שהגישה את [[התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית]], תמך בליין בתיקון ובכך ששלושה-רבעים מהמדינות שלא פרשו, ולא שלושה-רבעים מכלל המדינות, יאלצו לאשרר אותו. עמדתו לא התקבלה, ומעורבותו בנושא גרמה לו להתקרב למחנה הרדיקלי. הקונגרס הרפובליקני גם טיפל בממשלות בדרום הכבוש, ופירק את הממשלות שהנשיא [[אנדרו ג'ונסון]] הסמיך לטובת ממשל צבאי תחת שליטת הקונגרס. בליין תמך בצעדים הנוקשים הללו, אולם לעיתים תמך בגישה מתונה יותר כנגד המורדים, והתנגד לחוק שימנע מדרומיים ללמוד ב[[האקדמיה הצבאית של ארצות הברית|אקדמיה הצבאית של ארצות הברית]]. בליין תמך בניסיון ההדחה של אנדרו ג'ונסון, למרות שלאחר מכן טען שהאישומים כנגדו לא היו נכונים בהכרח.

 

=== יושב ראש בית הנבחרים ===

 

כש[[יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית|יושב ראש בית הנבחרים]], [[סקיילר קולפקס]], נבחר להיות סגן הנשיא ב-1868, משרת יו"ר הבית הפכה לפנויה. בליין היה חבר קונגרס מאז 1863, אולם הצליח להשיג מוניטין של פרלמנטר טוב, והיה אהוד בקרב הרפובליקנים. הוא נבחר פה אחד בידי הרפובליקנים במרץ 1869 להיות יושב הראש. הנשיא [[יוליסס סימפסון גרנט]] העריך את כישוריו של בליין בהובלת בית הנבחרים. הוא נהנה מהעבודה ואף רכש בית בוושינגטון כדי להישאר קרוב לאזור. משפחתו עברה באותה תקופה לאחוזה באוגוסטה, שנתרמה בידי בתו למדינת מיין ב-1919, וכיום גרים בה מושלי מיין.

 

== הבחירות ב-1876 ==

 

=== מכתבי מוליגן ===

 

=== אביר הנוצות ===

למרות שנפגע מהמכתבים, בליין נחשב למועמד המוביל בוועידה. חמישה אנשים אחרים נחשבו למועמדים מובילים: בנג'מין בריסטו, שהיה [[מזכיר האוצר של ארצות הברית]] מקנטקי; רוסקו קונקלינג, שהיה מתנגד חריף לבליין וסנאטור מניו יורק; הסנאטור אוליבר מורטון מ[[אינדיאנה]]; המושל [[רתרפורד הייז]] מ[[אוהיו]]; והמושל ג'ון הארטראנפט מפנסילבניה. תומכיו כינו אותו "אביר הנוצות", בטענה שהוא נלחם מול הדמוקרטים שהתנגדו אליו בקונגרס. השם דבק בבליין במשך שנים.

 

 

== בסנאט, 1876-1881 ==

 

בליין מונה לסנאטור ב-10 ביולי, 1876, ונכנס לתפקידו בדצמבר. כשכיהן בסנאט, היה חבר בוועדת ההקצבות ובוועדה לרפורמה בשירות הציבורי, אולם לא הצליח להפוך למנהיג בסנאט כפי שהיה בבית הנבחרים. הסנאט נשלט בידי רוב רפובליקני דחוק, שהיה מפולג כנגד עצמו וכנגד ממשל הייז. בליין לא היה מתומכי הממשל, אולם לא הצטרף לרפובליקנים של קונקלינג - סיעת ה"איתנים" - שהתנגדו להייז, בגלל שנאתו לקונקלינג. הוא התנגד לסיום [[תקופת השיקום]] כשהייז הסיג את כוחות הצבא מהדרום, אולם לא הצליח להשפיע בנושא זה. בליין המשיך להיות יריב של הדמוקרטים הדרומיים, והתנגד לחוקים שעברו בבית הנבחרים - בו שלטו הדמוקרטים - שהיו אמורים להקטין את ההקצבות בנושאי ביטחון וימנעו את אכיפת זכויות ההצבעה לשחורים. ב-1879, רק 1,155 חיילים היו באזורי הקונפדרציה, ובליין האמין שהכוח הקטן הזה לעולם לא יוכל להבטיח את זכויות האזרח וההצבעה של השחורים בדרום, מה שיחסל את המפלגה הרפובליקנית בדרום. החוקים עברו בקונגרס אולם הייז הטיל עליהם וטו. לבסוף, המשאבים למימון אכיפת הזכויות של השחורים הוקטנו.

 

== הבחירות לנשיאות ב-1880 ==

הייז הכריז כבר בתחילת נשיאותו שלא ירוץ לעוד כהונה, והמשמעות הייתה שהמועמדות הרפובליקנית ב-1880 הייתה פתוחה גם לבליין. בליין נחשב למועמד המוביל, כמו גם הנשיא לשעבר גרנט, מזכיר האוצר [[ג'ון שרמן]] מאוהיו, והסנאטור ג'ורג' אדמונדס מורמונט. למרות שגרנט לא קידם את מועמדותו, כניסתו אל המירוץ עודדה את סיעת "האיתנים" וכשהועידה התכנסה ב[[שיקגו]] ביוני 1880, מועמדותו המחודשת של גרנט הובילה למחלוקת במפלגה. מתנגדי גרנט העדיפו את בליין. בסיבוב הראשון, גרנט הוביל עם 304 קולות לעומת 284 לבליין. אף מועמד אחר לא השיג יותר מ-93 הקולות של שרמן, ואף אחד מהם לא הצליח להשיג 379 קולות, המספר הדרוש של קולות כדי להיבחר. צירי שרמן יכלו לבחור בגרנט או בבליין, אולם הוא סירב לוותר על מועמדותו במשך עשרים-ושמונה סיבובים, בתקווה שמתנגדי גרנט יתמכו בו ולא בבליין. לבסוף, הצירים נטשו את בליין, אולם במקום שרמן, הם תמכו בחבר הקונגרס מאוהיו, [[ג'יימס גרפילד]], ובסיבוב השלושים-ושישה, הוא השיג 399 קולות, מספיק כדי לנצח.

 

 

=== ההתנקשות בגרפילד ===

 

ב-2 ביולי, 1881, בליין וגרפילד טיילו בתחנת הרכבת בוושינגטון כשגרפילד נורה בידי מתנקש, [[צ'ארלס גיטו]]. גיטו, שהיה מעורער בנפשו וביקש להתמנות לתפקיד כשגריר, האמין שברצח הנשיא יוכל להתחבב על סגן הנשיא ארתור ולקבל מינוי לתפקיד. גיטו נלכד מיד ונתלה כעבור שנה. הוא שרד יותר מגרפילד, שנלחם על חייו במשך חודשיים וחצי, ומת ב-19 בספטמבר, 1881. מותו של גרפילד גם סימן את סוף שליטתו של בליין בקבינט ואת סוף מטרותיו ביחסי החוץ. לאחר שארתור הפך לנשיא, סיעת ה"איתנים" התחזקה וימיו של בליין כמזכיר המדינה היו ספורים. ארתור ביקש מכל חברי הקבינט לא להתפטר עד שהקונגרס יתכנס שוב בדצמבר. בליין התפטר באוקטובר, אולם הסכים להישאר בתפקידו עד שימונה לו מחליף. מחליפו היה נציג סיעת ה"איתנים" מ[[ניו ג'רזי]], [[פרדריק פרלינגהויסן]]. ארתור ופרלינגהויסן ביטלו את רוב היוזמות של בליין, כולל את הועידה הכלל-אמריקנית ואת הניסיונות לסיים את מלחמת האוקיינוס השקט, למרות שהם חתמו על הסכם איחוד מכסים עם [[מקסיקו]] ב-1882.

 

=== חיים פרטיים ===

 

בליין החל את 1882 כשהוא ללא תפקיד פוליטי, בפעם הראשונה מאז 1859. בעיות בריאות העיקו עליו (רבים האמינו שהיה [[היפוכונדריה|היפוכונדר]]) והוא החליט לא למצוא עבודה אלא לכתוב את החלק הראשון בביוגרפיה שלו. חבריו במיין ביקשו ממנו לנסות להיבחר לבית הנבחרים ב-1882, אולם הוא ויתר על כך והעדיף להמשיך בכיתבה. הכנסותיו מהמכרות וממסילות הרכבת אפשרו לו לשפץ את ביתו. בליין הופיע בקונגרס ב-1882, והעיד לטובת מאמציו לסיים את המלחמה באוקיינוס השקט, כשהוא מכחיש את ההאשמות שהייתה לו מניה בארגונים שייצאו [[גואנו]] בפרו ונכבשו בידי צ'ילה. ב-1884 פרסם את החלק הראשון בביוגרפיה שלו, הרוויח עוד כסף והצליח לחזור למרכז הבמה הפוליטית. לקראת הבחירות של 1884, שוב עלה שמו כמועמד פוטנציאלי, והוא מצא את עצמו שוב רודף אחר הנשיאות.

== הבחירות ב-1884 ==

{{ערך מורחב|הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1884}}

 

=== מועמדות ===

 

== מנהיג המפלגה בגלות ==

 

בליין קיבל את תבוסתו, ובמשך רוב השנה לאחר מכן עבד על החלק השני של הביוגרפיה שלו. הספר הרוויח לו מספיק כסף כדי שיוכל לשלם את חובותיו. למרות שחשב על פרישה מפוליטיקה, הוא עדיין דיבר על ממשל קליבלנד. בבחירות לקונגרס ב-1886, הוא נאם לטובת המועמדים הרפובליקנים, בעיקר במיין. הרפובליקנים הצליחו במיין, ולאחר הבחירות במיין בספטמבר, בליין נאם מפנסילבניה עד טנסי, כדי לחזק את הרפובליקנים. הרפובליקנים הצליחו פחות בבחירות, ואמנם השיגו יותר מושבים בבית הנבחרים אולם איבדו מושבים בסנאט. למרות זאת, נאומיו של בליין שמרו עליו במרכז העניינים.

 

== מזכיר המדינה, 1889-1892 ==

הריסון פיתח את מדיניות החוץ שלו לפי בליין, ובתחילת כהונתו, היו להם השקפות דומות בנוגע למקומה של ארצות הברית בעולם. למרות זאת, הם הסתכסכו ככל שכהונתם נמשכה. הריסון חשד שבליין היה אהוד יותר ממנו, ובעוד שהעריך את כישוריו הדיפלומטיים של בליין, הוא כעס מהיעדרויותיו של בליין בעקבות מחלה, וחשד שבליין מנסה להיבחר להיות המועמד ב-1892. הריסון ניסה להגביל את מספר תומכי בליין במחלקת המדינה. למרות הבעיות האישיות, השניים המשיכו לשתף פעולה בנושאי חוץ.

 

הקונגרס לא התלהב מאיחוד המכסים כמו בליין והנשיא, אולם לבסוף המכסים על סחר פנים-אמריקני הופחתו במקצת. המטרות שבליין הציב לעצמו לא הושגו, אולם הועידה הובילה לבסוף להקמת [[ארגון מדינות אמריקה]].

 

 

ב-1891, משבר דיפלומטי התחולל בצ'ילה, והפריד בין הריסון ובליין. השגריר האמריקני בצ'ילה, חבר של בליין, העניק מקלט לצ'יליאנים שביקשו מקלט במהלך מלחמת האזרחים במדינה. צ'ילה כבר חשדה בבליין מאז שניסה לפייס במלחמת האוקיינוס השקט, והתקרית הובילה לכך שחשדו בו אף יותר. כשמלחים מבולטימור חנו בצ'ילה, התחולל קרב, שהוביל למותם של שני מלחים ולמעצר של שלושים נוספים. כשהחדשות הגיעו לוושינגטון, בליין היה בחופשת מחלה והריסון עצמו דרש פיצויים. שר החוץ הצ'יליאני טען שדרישתו של הריסון הייתה שגויה, ושהממשלה הצ'יליאנית טיפלה בעניין כמו בכל נושא פלילי אחר. המתיחות עלתה כשהריסון איים לנתק את היחסים עם צ'ילה, אלא אם ארצות הברית תקבל התנצלות. בליין חזר לבירה וניסה לפייס את הממשלה הצ'יליאנית, והציע לקרוא לשגריר אל ארצות הברית ולקיים בוררות בנושא. הריסון המשיך להתעקש על התנצלות ואף הודיע לקונגרס שבכוונתו לפתוח במלחמה. צ'ילה התנצלה בנוגע לעניין, והאיום ירד מהפרק.