|
== תנאי ההיתר ==
כאשר בזמן השחיטה היה העובר שבמעי האם מת, איןאסור חולק על כך ששחיטת אמו התירה אותובאכילה. כמו כן, אם העובר שנמצא בשחיטה הוא בן שמונה חדשים, כלומר - עדיין לא נשלמה התפתחותו, הותר בוודאי, ואפילו אם נמצא חי. אמנם, במקרה שנמצא בבטן האם עובר חי בן תשעה חדשים, נחלקו ה[[תנאים]] האם הותר או לא. לדעת [[רבי מאיר]], עובר זה הוא כבהמה בפני עצמה ואין שחיטת אמו מתירתו. לדעת חכמים, אף עובר זה מותר{{הערה|{{בבלי|חולין|עד|א}}.}}. למחלוקת זו משמעות נוספת, לגבי [[איסור אכילת חלב|חֶלבו]] של העובר, ו[[גיד הנשה]] שלו. שכן הדין הוא, שעובר שהותר על ידי שחיטת אמו, לא רק בשרו מותר אלא גם חלבו וגידו (ראה להלן: דינים נוספים). מכיוון שכך, לדעת חכמים המתירים עובר חי בן תשעה חדשים, יהיו חלבו וגידו מותרים גם כן{{הערה|זו דעת רוב הראשונים ([[רי"ף]], [[רא"ש]], [[רמב"ן]], שם). אמנם ה[[רמב"ם]] ({{רמב"ם|קדושה|מאכלות אסורות|ז|ג}}), אוסר את חלבו של העובר, אף על פי שהוא מתיר את יתר הבשר בלא שחיטה.}}. ואילו לדעת רבי מאיר המצריך שחיטה בעובר כזה, יהיה דינם של חלבו וגידו ככל הבהמות ולא יותרו באכילה.
גם לדעת חכמים המתירים עובר חי שנשלמה התפתחותו, ייושם ההיתר בפועל רק במקרה שהעובר לא הספיק לעמוד על רגליו על גבי הקרקע, לפני שהומת. אבל אם העובר עמד על רגליו לאחר שהוציאו אותו מבטן אמו, ישנה חובה לשוחטו, משום [[מראית עין]] - שלא יטעה הרואה ויאמר, שבהמה מותרת לאכילה בלא שחיטה. דין זה הוא תקנת חכמים, ואינו חיוב שחיטה מן התורה.
|
