קדיש – הבדלי גרסאות

נוספו 52 בתים ,  לפני 5 שנים
←‏שפת הקדיש: תיקון קישור
(←‏תוכן הקדיש והתפתחותו: לא כולם מצרפים את המילה האחרונה (היא ככל הנראה חלק מהמשפט הבא) והיא לא מגיעה מהמקור המצוטט)
(←‏שפת הקדיש: תיקון קישור)
אמירת התפילה בארמית, מקורה בעממיותו של ה"קדיש", שנתקן לאמרו בשפה, שהייתה שפת העם בתקופת התלמוד - היא השפה הארמית, כמו תפילות אחרות שנשתמרו בשפת העם בשל היותן נחלת הכלל. על פי המסורת מלאכים המעלים את נוסח התפילה "לשמים" בודקים את קדושתו של המתפלל. אם המתפלל אינו מספיק הגון במעשיו ("[[טובל ושרץ בידו]]") אז המלאכים יחסמו את שערי התפילה, בפני אותו חוטא. כל זה אם המתפלל שח בכל שפה שאינה ארמית. המלאכים אינם מבינים "ארמית" ולכן אינם יכולים לחסום דברי תפילה וקדושה הנאמרים בשפה הארמית. משום כך אף קבעו לומר קטעים בתפילה דווקא בשפה הארמית כמו תפילת "בריך שמיה" – לפני הוצאת ספר התורה, והקדיש על סוגיו השונים.{{הערה|1=מקור הסבר התפילות בארמית כתלויה במלאכים מגיע לפירוש מ[[מחזור ויטרי]] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9377&st=&pgnum=263 סימן צ"ה] (באתר [[היברובוקס|ספרים עבריים]]), לגבי אמירת הקדיש: ''לכך תיקנו רבותינו קדיש לאומרו בלשון ארמית, כדי שלא יבינו המלאכים. שאילו יהיו מבינים בקדיש כשאומרים אותו למטה, יבלבלו אותו מכולם ומונעים אותו מלעלות למעלה. לפי כי עיצבון רב יש למעלה בשעה שעונין יהא שמיה רבא מברך. אומרם הקדוש במסכת ברכות: "אוי לאב שככה מקלסין אותו כך בביתו, אוי לאב שהגלה את בניו. אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם." וכשהמלאכים שומעין את העצב הזה, מתבהלין ונרתעין ביניהם. ולאלתר הציבור מתחיל לשון עברית: "יתברך וישתבח...", כדי שיבינו המלאכים שבח משובח שישראל משבחים לאביהם שבשמים, ולא ירגישו בעצב מחמת מה הוא בא. וכשצריכין לנחמו מזה העצב, הופכין הלשון לארמית כדי שלא יבינו. שהכל יודעים שאין נחמה באה אלא על העצב. שהנחמה באה על העצבון. ואומרים: "לעילא מכל ברכתא יתברך, ולעילא מכל שירתא תושבחתא ישתבח, ומכל נחמתא יתנחם - אותו עצב של מעלה...''.}}
 
ב[[נוסח ארץ ישראל#הנהגת נוסח ארץ ישראל בימינו|בסידורסידור ארץ ישראל]] הוחזר הקדיש לעברית כפי שהיה במקורו.
 
==הלכות ומנהגי הקדיש==
הקדיש נאמר רק כשיש לפחות [[מניין]]. האומר את הקדיש חייב לעמוד בעת אמירתו. ביחס לציבור המנהגים חלוקים: האשכנזים נוהגים לעמוד ואילו שאר העדות נוהגים לשבת, אך אם היחיד עמד בעת תחילת אמירת הקדיש עליו להשאר לעמוד עד עניית "אמן יהא שמה רבא" ואז מותר לשבת. אין פוחתין משבעה קדישים בכל יום. והגאונים סמכום לפסוק 'שבע ביום הללתיך' (תניא סי' ב'). האשכנזים נוהגים שרק אבל אחד אומר קדיש בכל פעם, ומנהג הספרדים שיאמרו כולם יחד, האחד אומר בקול רם, והשאר עונים אחריו בקול נמוך מלה במלה.