הבדלים בין גרסאות בדף "אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989)"

ויקישיתוף בשורה
(מחיקת מידע שגוי על פי הערך המלא על הפסל)
(ויקישיתוף בשורה)
מאז [[1978]], הוביל [[דנג שיאופינג]] שורה של [[רפורמה|רפורמות]] [[כלכלה|כלכליות]] ו[[פוליטיקה|פוליטיות]], אשר הביאו להחדרה הדרגתית של עקרונות [[כלכלת שוק]] למדינה ולליברליזציה מסוימת אשר הפחיתה את שליטת ה[[ממשלה]] ב[[עם]]. רפורמות אלו גרמו להיווצרות שתי קבוצות אשר לא היו שבעות רצון מן המהלך.
 
הקבוצה הראשונה, שהורכבה מסטודנטים ו[[אינטלקטואל|אינטלקטואלים]]ים, האמינה שהרפורמות לא הרחיקו לכת כנדרש. אנשיה זעמו על השליטה הסוציאלית-פוליטית אשר נשארה בידי [[המפלגה הקומוניסטית של סין|המפלגה הקומוניסטית]]. בנוסף הושפעה הקבוצה מה[[גלסנוסט]] (ליברליזציה פוליטית שביצע [[מיכאיל גורבצ'וב|גורבצ'וב]] ב[[ברית המועצות]] באותו זמן). הקבוצה השנייה, שכללה בעיקר [[מעמד הפועלים|פועל]]י [[תעשייה]] עירוניים, האמינה כי הרפורמות הרחיקו לכת מדי, מאחר שהסרת הפיקוח הממשלתי על הכלכלה גרמה ליצירת [[אינפלציה]] ו[[אבטלה]], אשר איימו על אורח חייהם של חברי הקבוצה.
 
התומכים העיקריים במהלך אותו הובילה הממשלה, היו [[איכר]]ים באזורי הכפר אשר משכורותיהם עלו במהלך [[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] כתוצאה מהרפורמות. אך תמיכה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי כיוון שהתומכים היו מפוזרים באזורי כפר מבודדים, לעומת שתי קבוצות ההתנגדות אשר היו מאוגדות בערים במסגרת ה[[אוניברסיטה|אוניברסיטאות]] או יחידות עבודה.
הגורם להצתת המהומות היה מותו ממחלה של המזכיר הכללי לשעבר של המפלגה הקומוניסטית [[הו יאובאנג]], אשר סולק מתפקידו בפברואר [[1987]]. הו נתפס בעיני העם כליברל, אשר העברתו מתפקידו בשל מהומות הסטודנטים של 1987, שאותן לא מנע, הייתה לא הוגנת.{{מקור}} בנוסף, מותו של הו אפשר למוחים להביע חוסר שביעות רצון מיורשיו ללא חשש מדיכוי פוליטי, כיוון שהיה זה מביך מאוד למנוע מהעם להעניק כבוד אחרון למנהיג המפלגה לשעבר.
 
בבייג'ינג החלו סטודנטים, בהשראת מוריהם ואינטלקטואלים שונים, להשתתף במחאות תוך שהם מקימים אגודות סטודנטים אשר התנגדו לאגודות הסטודנטים הקיימות, שהיו תחת שליטת המפלגה. הסטודנטים ראו בעצמם פטריוטים, ממשיכי דרכם של אנשי [[תנועת הארבעה במאי]] וממשיכיהם של המוחים בכיכר טיין-אן-מן ב-[[1976]] (מחאה שהביאה לסילוקה של [[כנופיית הארבעה]]). מהבעת אבל על הו יאובאנג, שנתפס על ידי הסטודנטים כמבשר ה[[דמוקרטיה]], הפכה ההתארגנות עד מהרה למחאה על [[שחיתות]]ו של השלטון, משם לדרישה ל[[חופש העיתונות]], ולבסוף לדרישה לסילוק המפלגה הקומוניסטית (ו[[דנג שיאופינג]], שליטה מאחורי הקלעים) מהשלטון.
 
למרות שהמחאות החלו על ידי קבוצת הסטודנטים אשר סברו כי יש להרחיב את הרפורמות, לא חלף זמן רב עד שגם אנשי הקבוצה שטענה כי הרפורמות היו מוגזמות הצטרפו למחאות, וזאת בשל ההתמקדות בשחיתות בצמרת המפלגה שאיחדה את שתי הקבוצות.
ב-[[20 במאי]] [[1989]] הוכרז בסין [[שלטון צבאי]], אך צעד זה לבדו לא הרתיע את המפגינים מלהמשיך במחאותיהם שזכו לתמיכה רחבה. לאחר מספר שבועות התקבלה ההחלטה לפנות את הכיכר ממפגינים תוך שימוש בכוח. כניסת ה[[חייל]]ים לכיכר נתקלה בהתנגדות מצד תושבי בייג'ינג וכמה חיילים אף נפצעו ונהרגו. התושבים חסמו את צירי ההגעה לכיכר, דבר שעיכב את הכוחות אך לא מנע מהם לטהר אותה מאנשים בליל [[4 ביוני]] [[1989]]. הקרבות בין המפגינים לצבא נמשכו ברחובות הסמוכים לכיכר, והמפגינים שניסו לחזור לכיכר נתקלו בירי [[אש חיה]] מרובי ה[[AK-47|קלצ'ניקוב]] של החיילים. הפצועים הרבים פונו באמצעות [[ריקשה|ריקשות]] שהורשו לנוע בתווך שבין החיילים והמפגינים. דיכוי המהומות גרם להתמרמרות רבה בשורות הצבא, ו[[משפט שדה|משפטי שדה]] מהירים נערכו לקצינים שסירבו לפעול נגד המפגינים.{{מקור}}
 
דיכוי המחאות סומל לרבים בעולם המערבי באמצעות התמונה המפורסמת שצולמה ב-[[5 ביוני]] [[1989]] שבה נראה מפגין בודד כשהוא עומד ועוצר בגופו שיירת [[טנק|טנקים]]ים. האיש עמד במשך מחצית השעה עד שלבסוף נמשך מהמקום על ידי צופה מן הצד. למרות מאמצים רבים, זהותו של האיש בצילום לא נתגלתה עד היום. מגזין "[[טיים]]" כינה אותו "[[המורד האלמוני]]" והכניס אותו לרשימת [[טיים 100|100 האנשים המשפיעים ביותר]] ב[[המאה ה-20|מאה ה-20]].
 
בקרב המפגינים נחלקו הדעות בין התומכים בנסיגה שקטה לבין אלו שהאמינו כי יש להישאר בכיכר אפילו במחיר של גרימת מרחץ דמים בהתנגשויות עם הצבא. לבסוף נתקבלה ההחלטה לסגת בשקט, והמפגינים עזבו את הכיכר ואת סביבותיה. לטענת הממשלה הסינית לא היו הרוגים בכיכר, טענה נכונה מן הפן הטכני אך לא מן הפן המהותי, מכיוון שבכיכר אכן לא נהרג אף אדם, אבל ברחובות המובילים אליה נהרגו לפי הערכות [[הצלב האדום]] כ-2,600 איש (המספר האמיתי עודנו סוד מדינה בסין) ונפצעו כעשרת אלפים אזרחים.{{מקור}}
 
== תוצאות המחאה ==
ההפגנות בכיכר טיין-אן-מן פגעו קשות בתדמיתה של סין בעיני [[העולם המערבי]]. עובדה זאת נזקפת בעיקר לזכות הימצאותם של [[עיתונאי|עיתונאים]]ם רבים בבייג'ינג לקראת ביקורו של גורבצ'וב, אשר יכלו לסקר את הדיכוי בכיכר בשידורים חיים וכיוון שהבלבול בצמרת המפלגה מנע ממנה לסגור מיידית את אמצעי השידור. רשת [[CNN]], למשל, שידרה שידורים רבים מהכיכר, עד שקיבלה הוראה מפורשת להפסיק את שידוריה. הרשת, שניסתה להתעלם מההוראה, המשיכה לשדר, אך לאחר ניתוק הקשר ל[[לוויין]] בידי הממשלה, עברה לשידור טלפוני בלבד.
 
תמונות המפגינים יחד עם התמונות שהגיעו באותו זמן ממש מאירועי קריסת ה[[קומוניזם]] ב[[ברית המועצות]] וב[[מזרח אירופה]] עיצבו במידה רבה את מדיניות המערב כלפי סין בסוף [[המאה ה-20]]. סטודנטים סינים התקבלו בקלות ללימודים ב[[אמריקה]] וב[[אירופה]] וממשלות המדינות הללו הכריזו על [[אמברגו]] [[נשק]] לסין. סין, שבמהלך [[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] נדמתה כמשתנה, מתפתחת ועתידה להוות בעלת ברית של המערב כנגד ברית המועצות, הידרדרה חזרה למדינה הנשלטת בידי משטר חשוך ומדכא. קולות רבים נשמעו בעולם להפסקת המסחר עם סין מאחר שהיא מהווה מקור כוח ותוקפנות המסכן את השלום בעולם. ב[[הונג קונג]] יצרו האירועים בסין פחדים לגבי אמינות הבטחתה של סין ליצור "[[מדינה אחת, שתי שיטות]]" לאחר האיחוד הקרב עם הונג קונג, דבר שהביא לחיכוכים עתידיים עם סין.
* [[המהומות בהונג קונג (2014)]]
 
==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
 
{{המלחמה הקרה}}