נגמ"שים כבדים בצה"ל – הבדלי גרסאות

ב[[צה"ל]] נגמ"שים נכנסו לשירות במספרים גדולים רק ב[[שנות ה-70 של המאה ה-20]], אז הגיעו אלפי נגמ"שי [[M-113]] תוצרת [[ארצות הברית]]. נגמ"שי ה-M-113 החליפו את ה[[זחל"ם]] -כלי רכב זחליים למחצה ששימשו לתובלת חי"ר ומגוון מטרות, היו בעלי דפנות משוריינות אך בעלי גג פתוח ולכן פגיעים ל[[רסס|רסיסים]]. נגמ"שי ה-M-113, אף על פי שהיו קלים, זולים, ניידים, ורסטיליים ונוחים לתחזוקה, התגלו כפגיעים ביותר לנשק כבד, ל[[רקטות נ"ט]], ל[[מטען צד|מטעני צד]] ואף לנשק בינוני כגון [[מקלע]]ים - בייחוד בזמן [[מלחמת לבנון הראשונה]] ([[1982]]) והשהייה ב[[רצועת הביטחון]] בדרום לבנון ([[1985]]-[[2000]]), אז צה"ל נאלץ להתמודד עם לוחמת [[גרילה]] ו[[טרור]].{{הערה|שם=גלובל-סקיוריטי|1=[http://www.globalsecurity.org/military/world/israel/nagmashot.htm נגמשו"ט ונקפדון] באתר [[Global Security]].}} כתוצאה מכך פיתחו בצה"ל וב[[תע"ש]] ערכות מיגון שונות לנגמ"ש, אך הללו לא הספיקו. לכן החליטו בצה"ל לפתח נגמ"שים כבדים על בסיס [[טנק]]ים ישנים שהיו במלאי (ה[[צנטוריון]] שהיה בעל גחון עמיד יחסית נגד מטענים) וטנקים סובייטים שנלקחו שלל ([[T-55]]).

היתרון בכך היה שהטנק הוא רכב בעל מיגון כבד והשימוש בפלטפורמה קיימת צמצם באופן ניכר את זמן ועלויות הפיתוח. החסרון בנגמ"שים הכבדים הוא מחירם הגבוה לעומת נגמ"ש קל ייעודי דוגמת ה-M-113 והתחזוקה הקשה והיקרה יותר. הנגמ"שים הכבדים מבוססי הטנקים נכנסו לשירות ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20]] ונחלו הצלחה רבה בתפקידם. למרות זאת, הם לא יוצרו במספרים גדולים מספיק כדי להוציא לגמרי את ה-M-113 מהשירות ולכן הנגמ"ש הקל נשאר בשירות צה"ל עד ימינו, במספר דגמים - חלקם עברו השבחה ותוספות מיגון על ידי התעשיות הביטחוניות של ישראל.