חבר האלקטורים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←נוהלי הבחירה: הסרת משפט עודף (דף שיחה) וקישורים פנימיים |
הרחבה |
||
שורה 37:
ככלל, הודעת המדינה על נציגיה לחבר האלקטורים נחשבת כעדות מספיקה לעמידתם בתנאים.
==ביקורת על השיטה==
[[קובץ:US Presidential Elections by Popular Vote he.svg|שמאל|ממוזער|300px|התפלגות קולות המצביעים ב[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית|בחירות לנשיאות ארה"ב]]. מסומנות ב-P צהוב בחירות בהן התקבל רוב אלקטורלי ללא רוב קולות הבוחרים.]]
===הכרעה ללא רוב קולות===
בבחירות של 1924, 1876, 1888, 2000 ו-2016, כאמור, המועמד שנבחר על ידי חבר האלקטורים לא זכה ברוב של קולות הבוחרים. מתנגדים לשיטה טוענים כי תוצאות כאלה עומדות בניגוד לרעיון של [[הצבעה|הצבעה דמוקרטית]]. הן מעידות, למשל, על שבירת העיקרון של שוויון פוליטי, לפיו לכל מצביע קול שווה (אדם אחד, קול אחד). חלוקת האלקטורים בהתאם לקולות הבוחרים בכל מדינה, במקום הענקת כל האלקטורים למועמד המוביל, עשויה לצמצם אפקט זה. תומכי השיטה, לעומת זאת, טוענים שהיא מכריחה את המועמד לבנות תמיכה בנתחי אוכלוסייה מגוונים יותר מבחינה גיאוגרפית ודמוגרפית, ולכן הנה עדיפה על קבלת הרוב הלאומי המוחלט.
על פי רוב, בחירות בהן התקבל ניצחון למרות הפסד במספר המצביעים מתאפיינות בכך שהמועמד המפסיד השיג יתרון גדול במיוחד במדינות אותן ניצח, והמדינות הנותרות הוכרעו לטובת המנצח ברוב קטן של הבוחרים. יש הטוענים בתגובה כי ההצבעה הפופולרית תחת שיטת חבר האלקטורים לא שווה בהכרח לדעת הרוב הלאומית כפי שהייתה משתקפת בבחירות ישירות, שכן כל שיטת בחירות מתייחדת באסטרטגיה מתאימה מצד המערכת הפוליטית ובאינטרסים שונים של הבוחרים. מכיוון שרוב הקולות המוחלט לא משמעותי בשיטה הקיימת, מצופה שהמועמדים יבחרו אסטרטגיה מתאימה; כלומר, ירכזו את מאמצי הקמפיין במדינות מתנדנדות, ולא ישקיעו משאבים בהשגת יתרון משמעותי יותר במדינות בהן הם או יריבם מוביל בהפרש גדול (דבר שככל הנראה היו עושים אם תוצאת הבחירות הייתה מתקבלת ביחס ישר לבחירת המצביעים).
ב-2011 הוצג חישוב המראה כיצד במרוץ של שני מועמדים, ניתן להגיע לנשיאות עם 22% בלבד מקולות הבוחרים.
===התמקדות במדינות המתנדנדות===
לפי ביקורת זו, השיטה הקיימת מעודדת את הנבחרים לרכז משאבים פוליטיים במספר מדינות מפתח (המכונות "מדינות מתנדנדות") ולהתעלם מהיתר. מדינות עתירות אוכלוסייה בהן הסקרים מעידים על בחירות צמודות, מוצפות בביקורים של מסע הבחירות, בפרסום טלוויזיוני ייעודי, במאמצי גיוס מטעם המפלגות ובאירועים לאומיים רלוונטיים (כגון דיבייטים), בעוד מדינות אחרות זוכות למעט יחס אם בכלל.
משום שברוב המדינות המנצח בבחירות הפנימיות מקבל את כל קולות האלקטורים, יש מניע ברור להתרכז במדינות המפתח שטרם הוכרעו; בסבבים האחרונים, מדינות אלה כללו את פנסילבניה, אוהיו, פלורידה, מישיגן. לעומת זאת, המועמדים בוחרים להשקיע פחות זמן וכסף במדינות "בטוחות" (אפילו אם יש בהן אוכלוסייה גדולה, כמו בקליפורניה, ניו יורק וטקסס).
===פגיעה בהשתתפות הבוחרים===
נטען שהבחירה בשיטת האלקטורים מקטינה את אחוז ההצבעה ואת השתתפות הבוחרים. במדינות רבות, אחוז ההצבעה פחות משהיה יכול להיות אילו היו מכוננות בחירות ישירות, הודות לשליטה של מפלגות מסוימות במדינות אלה. השיטה הנוכחית מצמצמת את היתרון שניתן להשיג באמצעות הבאת מספר גדול יותר של מצביעים לקלפיות (למעט בתוך מדינות המפתח שהוזכרו), דבר שמתבטא בהפרש בין אחוז ההצבעה במדינות מתנדנדות ובמדינות האחרות.
בנוסף, מספר האלקטורים המוענק לכל מדינה לא מושפע מכמות הבוחרים שמצביעים בה (אלא מגודל האוכלוסייה ששייכת אליה), לכן אין למדינה אינטרס לעודד את אזרחיה להשתתף בבחירות. בעיה זו תשפיע בפרט על אוכלוסיות שמשתתפות פחות בבחירות - קולן לא נשמע כי לא יושקעו מאמצים בהבאתן לקלפי. אילו היו ניתנים אלקטורים בפרופורציה למספר הבוחרים, יתכן כי מדינות היו משקיעות משאבים בקריאה להגיע להצביע, כדי לחזק את כוחן היחסי בקנה מידה הלאומי (דבר זה קורה באופן טבעי בדמוקרטיה בהן קולות הבוחרים שווים - ככל שיותר מצביעים ממדינה מסוימת משתתפים בבחירות כוחה עולה).
[[קובץ: State population per electoral vote.png|שמאל|ממוזער|300px|מספר האזרחים שמיוצגים על ידי אלקטור יחיד, בכל מדינות ארה"ב. המדינות מסודרות משמאל לימין לפי גודל אוכלוסייה; ככל שהאוכלוסייה במדינה קטנה יותר, אלקטור יחיד שלה מייצג פחות בוחרים (ובכך לכל בוחר בה יש השפעה רבה יותר על תוצאת הבחירות).]]
===העדפה של מדינות עם אוכלוסייה קטנה===
יחס האלקטורים לנפש גבוה בהרבה במדינות בעלות אוכלוסייה קטנה, ומעניק לבוחרים שבתוכן השפעה משמעותית יותר על תוצאת הבחירות. לדוגמה, אלקטור אחד בקליפורניה מייצג פי ארבעה יותר בוחרים מאלקטור של [[ויאומינג]].
===הסתרת פגיעה בזכות הבחירה בפנים המדינות===
המיקוד באלקטורים של מדינה ספציפית (במקום בקולות המצביעים שבתוכה) עלול להסתיר בעיות במערכת הבחירות העצמאית שלה. לדוגמה, אם מדינה מונעת מאוכלוסיות מסוימות להצביע (באמצעות צעדים של דיכוי הצבעה כמו מגבלות על ההרשמה, מיסי בוחר, מבחני קריאה, או באמצעות הוצאת זכות הבחירה של אוכלוסייה כלשהי מהחוק), מספר המצביעים במדינה אמנם ירד, אך מספר האלקטורים שלה יישאר זהה. הביקורת גורסת כי צעדים כאלה לא יתגלו בתוצאת הבחירות, ובכך הם מוסתרים למעשה על ידי השיטה (המדינות מוגנות מפרסומים שליליים ומקנסות אפשריים של הממשלה הפדרלית).
קיימת טענה כי הפשרה המקורית על חבר האלקטורים התקבלה בין השאר כי היא אפשרה למדינות הדרום לפגוע בזכות הבחירה של אוכלוסיות העבדים שבהן, מבלי לסכן את כוחן הפוליטי.
===טענות נוספות===
*'''זכויות הבחירה של טריטוריות ארה"ב:''' טריטוריות של ארצות הברית, כמו [[פוארטו ריקו]], [[איי מריאנה הצפוניים]], [[איי הבתולה של ארצות הברית|איי הבתולה]], [[סמואה האמריקנית]], ו[[גואם]], לא זוכות לאלקטורים בבחירות לנשיאות, כי לפי החוקה האמריקנית רק מדינות ארה"ב ו[[וושינגטון די. סי.]] מקבלות זכות בחירה.
*'''פגיעה במפלגות קטנות:''' חשיבותן של מפלגות קטנות וסיכוייהן יורדים בעקבות הענקת כל האלקטורים של המדינה למנצח בה (מפלגה שלא זוכה ברוב באף אחת מהמדינות לא תקבל אלקטורים כלל, אפילו אם השיגה נתח רחב מקולות המצביעים). עם זאת, הטענה כי חבר האלקטורים הוא גורם מרכזי ביצירת מערכת פוליטית של שתי מפלגות ניתנת לוויכוח (יש שטוענים כי השיטה נוטה דווקא לשפר את הסיכוי של מפלגה שלישית במקרים שונים). אחרים דווקא מסכימים שהשיטה מקשה על מפלגות קטנות, אך טוענים שמערכת של שתי מפלגות היא יציבה יותר ומגנה על הנבחרים מהסתמכות על חלקים קטנים וקיצוניים בציבור הבוחרים (היא גם מכריחה את הנבחרים לגבש מדיניות שקורצת לקהלים רחבים יותר).
*יש הטוענים כי תהליך הבחירות לנשיאות ארצות הברית מסובך יתר על המידה.
===תמיכה בשיטה===
התומכים בשיטה טוענים כי היא משמרת את האופי הפדרלי של האומה האמריקנית, שהיא קואליציה המורכבת ממספר מדינות שונות. לפיהם דעת רוב במדינות קטנות, ראויה יותר לתשומת לב בקנה מידה פדרלי, מאשר חלק בעל אוכלוסייה דומה במדינה גדולה יותר. המערכת הקיימת מעניקה לכל מדינה חופש לגבש את חוקיה וזכויותיה (בפרט סביב זכות הבחירה) מבלי לתת תמריצים לא נחוצים להעלאת מספר המצביעים.
במשך שנים רבות בהיסטוריה של ארצות הברית, מדינות מינו אלקטורים לפי הצבעת בית המחוקקים של המדינה, והטענה היא שבסיכומו של עניין עדיף שהבחירה לנשיאות מוכרעת בהחלטה של מדינות נפרדות, אחרת טבעה הפדרלי של ארה"ב יוחלף בממשלה מרכזית ועצומה.
בנוסף, לפי תומכי השיטה, היא מקשה על זכייה בנשיאות באמצעות ניצחון בשטחים אורבניים עתירי אוכלוסייה בלבד, ובכך מתקנת התמקדות לא הוגנת בערים על חשבון אזורים כפריים. בתגובה לטיעון זה, נאמר כי האוכלוסייה ב-50 הערים הגדולות בארצות הברית מצטברת ל-15% מהאוכלוסייה הכוללת בלבד, וכי בבחירות שמבוססות על רוב קולות (כמו בחירות לסנאט ולמשרת מושל מדינה) לא מזוהה נטייה להתעלם מבוחרים כפריים.
עוד נטען בתמיכת השיטה הנוכחית כי הענקת כל האלקטורים במדינה למנצח דווקא מחזקת את אוכלוסיות המיעוטים, שכן במדינות צמודות גם אוכלוסייה קטנה יכולה להעניק את היתרון הדרוש למועמד המועדף עליה. דבר זה מעודד את המועמדים לחזר אחרי מגזרים מגוונים יותר של מיעוטים ו[[קבוצת אינטרס|קבוצות בעלי עניין]].
מספר תומכים בשיטת חבר האלקטורים אומרים שבשיטת הבחירות הזו ההשפעה של הונאת בחירות ובעיות אחרות שעשויות להתעורר, מוגבלת למדינה בה הן קרו. לכן רמאות בקלפי, או דיווחים שקריים על תוצאת הבחירות לא יוכלו להשפיע בקנה מידה לאומי. ספירה מחודשת של קולות, למשל, תתרחש בפנים מדינות בלבד ולא בכל המדינות גם יחד. המתנגדים לשיטה יגידו כי הבידוד הזה למעשה לא מתרחש: אם יש חשד לבעיה בהצבעה במדינה ספציפית, הוא עדיין יכול להכריע בחירות לאומיות (בדומה להתרחשות בפלורידה בבחירות 2000).
תומכים אחרים מציינים ששימוש בחבר אלקטורים אנושי, שמורכב מבני אדם המסוגלים להפעיל גמישות ושיקול דעת, מקל על ההתמודדות במקרה בו המועמד הנבחר מת או נפסל מבחינה חוקית.
==קישורים חיצוניים==
| |||