לואי אראגון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
שורה 9:
ב"קונגרס הסופרים להגנת התרבות" ([[1935]]), ארגון הפך ליריבו של אנדרה ברטון, ידידו לשעבר, בשל תמיכתו של ברטון בסופר [[ויקטור סרג']] שהיה מתומכיו של [[לאון טרוצקי]]. יחד עם [[אנדרה ז'יד]] ו[[רומן רולן]] השתתף לואי אראגון בעריכת "כתב העת של הספרות הצרפתית להגנת התרבות", שפורסם על ידי "אגודת הסופרים והאמנים המהפכנים" שסביבה התקבצו אנשי רוח שהתנגדו ל[[פאשיזם]]. עם פרישתו של אנדרה ז'יד ב-[[1937]], הפך לואי אראגון לעורך הראשי של כתב עת זה, וב-[[1938]] קרא לאינטלקטואלים להתייצב לצד הרפובליקנים ב[[מלחמת האזרחים בספרד]].
 
ב-[[1939]] אראגון נשא לאישה את הסופרת [[אלזה טריולה]] שאותה פגש ב-1928 ושהפכה למקור השראה לשירתו. קודם לנישואיו ניהל פרשת אהבים סוערת ומיוסרת עם הסופרת ואשת-החברה הבריטית ליידי נאנסי קונארד. הוא התגייס לצבא הצרפתי ב[[מלחמת העולם השנייה]] וקיבל את אות "צלב המלחמה" בשל הצטיינות וגבורה בקרב. עם הכיבוש הנאצי עבר אראגון לדרום צרפת והיה חבר [[המחתרת הצרפתית]] יחד עם משוררים אחרים ובהם פול אלואר.
 
עם קץ המלחמה היה אראגון אחד ממנהיגיהם הבולטים של האינטלקטואלים ה[[קומוניסט]]ים. הוא תמך בעמדותיו של מוריס תורז מנהיג המפלגה, והצטרף לגינוי משטרו של [[טיטו]] ב[[יוגוסלביה]]. ב-[[1950]], לבקשת טורז, נבחר אראגון לחבר הוועד המרכזי של המפלגה. החל במרץ [[1953]] היה עורך השבועון "לה לטר פרנסז" (המוסף הספרותי של העיתון "ל'הומניטה"). אחרי מות [[סטלין]], משנודע לו על משטר הדיכוי הסטאליניסטי, שינה אראגון את השקפתו הפוליטית, אם כי נשאר מנהיג קומוניסטי. ב-[[1956]], בקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שבו הוקיע [[ניקיטה חרושצ'וב]] את [[פולחן אישיות|פולחן האישיות]] של סטלין, השמיע אראגון דברי ביקורת נגד ברית המועצות. הוא היה מתומכי [[המרד ההונגרי]] שהתחולל באותה שנה. למרות זאת, קיבל אראגון באתה שנה את [[פרס לנין לשלום]].