פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
הסבת תג ref לתבנית:הערה#
המלחינה, הפסנתרנית ואשתו של שומאן, קלארה, כתבה ביומנה בעקבות פגישתם הראשונה: "הוא כאילו הגיע ישר בשליחותו של האל. הוא ניגן לנו [[סונאטה|סונאטות]], [[סקרצו|סקרצי]] וכו' פרי יצירתו, בכולן ניכר דמיון נועז, עומק רגשי, שליטה בצורה... מה שהוא ניגן בפנינו הוא כל כך גאוני... יש לו עתיד של גאון כשיתחיל לכתוב לתזמורת".
 
ב-[[1854]] נשאר ברהמס עם קלרה, לאחר ששומן אושפז במוסד ל[[חולה נפש|חולי-נפש]] בעקבות ניסיון [[התאבדות]]. שומאן מת כעבור שנתיים, והקשר ביניהם נמשך גם לאחר מותו. במשך מספר שנים נשאר ברהמס כחלק ממשק הבית של משפחת שומאן{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=EUGINE SHCUMANN|שם=MEMOIRS|מו"ל=EULENBURG BOOKS .LONDON|שנת הוצאה=1985}}}}. הקשר בין קלרה וברהמס היה רומנטי, רגשי וסוער, והתבסס במידה רבה על עיסוקם המשותף במוזיקה, הערכתם ואף הערצתם זה לכשרונו של זה. הביוגרף של ברהמס , Michael Musgrave סובר שאהבתו של ברהמס לקלרה טבעה את חותמה בעולמו הרגשי עד כדי קושי לאהוב דמויות נשים אחרות<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=MICHAEL MUSGRAVE|שם=BRAHMS READER|מו"ל=YALE UNIVERSITY|שנת הוצאה=2000}}</ref>}}. הוא מביא קטע ממכתב אל חברו הכנר יואכים ב-19 ביוני 1854: "יותר משאני מכבד ומעריץ אותה היא מהלכת עלי קסם. לפעמים אני מונע את עצמי בכח מלכרוך את זרועותי סביבה; זה נראה לי כל כך טבעי עד כי נדמה לי שלא תיגרם לה אי נוחות. אינני חושב שאהיה מסוגל לאהוב נשים צעירות. לגמרי שכחתי מקיומן. הן רק מהוות הבטחה לגן עדן בשעה שעם קלרה אני שרוי בו<ref>{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=ARTHUR HOLDE|שם=suppressed passages in the Brahms-Johachim correspondence published for the first time|כתב עת=Musical QUARTERLY 45}}</ref>}}".
 
קלרה שומאן נשארה הדמות הדומיננטית בחייו, למרות הקושי ביחסים הללו לשני הצדדים; כל אחד מהם היה רגיש לעצמאותו ולזהותו בדרכים שונות. קלרה הבינה שברהמס חייב להתמסר לאמנותו ולבנות את חייו בנפרד ממנה, וכמו כן היא עצמה לא ויתרה על מסעות ההופעות שלה וסרבה לקבל את התמיכה הכספית שהציע לה.<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=NANCY REICH|שם=BRAHMS AND HIS WORLD|מו"ל=PRINCETON|שנת הוצאה=1990|עמ=}}</ref>}}
 
למרות המתחים ביחסים ביניהם, במכתב מ-19 לחודש מרס 1874 כתב לה ברהמס: "אני אוהב אותך יותר מאשר את עצמי ויותר מאשר כל דבר אחר בעולם". בשנת 1887 החליטו השניים להחזיר את מכתביהם זה לזה על מנת להשמיד אותם. קלרה לא עמדה בהבטחה והשאירה כמה מן המכתבים, בעוד שברהמס זרק אותם לנהר הריין.
בדומה לבטהובן הנערץ עליו, אהב ברהמס את הטבע ויצא לעתים תכופות לטיולים רגליים ביערות המקיפים את וינה. הוא נטה חיבה לילדים, ובטיוליו היה מחלק להם ממתקים, שהכין מבעוד מועד. יחסו למבוגרים, לעומת זאת, היה סרקסטי וקצר-רוח, ולעתים ביישן ומרוחק עד כדי תקלות בתקשורת עמו. הוא לא בקלות התקרב לאחרים, אם כי אלה שהתמידו בקשרים עמו, שמרו לו אמונים ללא סייג.
 
החל בשנות השישים של [[המאה ה-19]], היה ברהמס לאדם אמיד למדי בזכות יצירותיו שנמכרו בתפוצה רחבה. עם זאת, אימץ סגנון חיים פשוט, והתגורר בדירת שלושה חדרים צנועה עם סוכנת בית. חלק נכבד מכספו העניק לקרוביו, ותמך בסתר במוזיקאים צעירים (שעליהם נמנה גם אנטונין דבוז'אק הצעיר האלמוני)<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=KARL GEIRINGER|שם=BRAHMS -HIS LIFE AND WORK|מו"ל=A DA CAPO PAPERBCK|שנת הוצאה=1947 נערך מחדש ב 1982|עמ=135}}</ref>}}
 
ברהמס הקפיד מאוד על שלמות. יש הסבורים כי הסימפוניה הראשונה שלו למעשה איננה הראשונה שכתב, שכן נהג להשמיד לעתים יצירות שלמות שלא עמדו בסטנדרטים הגבוהים שהציב לעצמו. הראיה לכך הוא הקונצ'רטו הראשון לפסנתר ותזמורת ברה מינור אופוס 15 אשר נכתב בהתחלה כסימפוניה ורק לאחר מכן ברהמס שינה את תוכניתו והפך את הסימפוניה לקונצ'רטו. נבואתו של שומן כי ברהמס עתיד להיות המלחין הגדול הבא אחרי בטהובן תרמה למעמסה שנחה על כתפיו, והפכה אותו ביקורתי יותר כלפי עצמו. נבואה זו עירערה את ביטחונו העצמי, וייתכן כי עיכבה גם את פרסום הסימפוניה הראשונה.
1,216,406

עריכות