הרי זגרוס – הבדלי גרסאות

'''הרי זגרוס''' ([[פרסית]]: رشته كوه زاگرس; [[ארמית]]: ܛܘܪ ܙܪܓܣ; [[כורדית]]: زنجیره‌چیاکانی زاگرۆس; [[לורית]]: کو یه لی زاگروس; [[ערבית]]: جبال زاغروس) הם [[רכס הרים]] ב[[דרום-מערב אסיה]] המשתרע על פני 1,500 ק"מ[[קילומטר]] לאורך מערב [[איראן]] ומקצת ממזרח [[עיראק]], החל מאזור [[כורדיסטן]], לאורך גבול איראן–עיראק ועד ל[[מצר הורמוז]]. הרים אלה מהווים את גבולו המזרחי של [[המזרח התיכון]], לפי הגדרות מסוימות. ההר הגבוה ביותר ברכס זה הוא [[דנא (הר)|דנא]] שפסגתו מתנשאת לגובה 4,409 מ'[[מטר]].

בהרים [[אקלים ים-תיכוני]] יבשתי עם חורף קר ומושלג, אביב קריר וגשום וקיץ וסתיו יבשים. כמות המשקעיםה[[משקעים אטמוספיריים|משקעים]] השנתית בהרי זגרוס נעה בין 400 ל-800 מ"מ משקעים בשנה, כאשר עיקר המשקעים יורדים בעונות החורף והאביב. בחורף הטמפרטורות יכולות לרדת עד 25°C-.

בהרי זגרוס מספר [[מערכת אקולוגית|מערכות אקולוגיות]], שהבולטת שבהם היא אזורי ה[[יער|יערות]] וה[[ערבה (גאוגרפיה)|ערבה]] בעלי [[אקלים צחיח למחצה|האקלים הצחיח למחצה]]. אף על פי שההרים נתונים לרעיית יתר ו[[בירוא יערות]], באזור זגרוס צמחייה מגוונת ועשירה. ניתן עדיין למצוא שרידים של ה[[חורש]] ה[[אלון|אלוני]] שהיה נפוץ בהרים, כמו גם את ערבות ה[[שקד מצוי|שקד]] וה[[פיסטוק]]. ניתן אף למצוא בר את אבותיהם הקדמונים של רבים מן היבולים של זמננו: [[חיטה]], [[שעורה]], [[עדשה תרבותית]], [[שקד מצוי]], [[אגוז מלך]], [[פיסטוק]], [[משמש]], [[שזיף]], [[רימון מצוי]] וגפן.

הרי זגרוס הם גם ביתם של מיני בעלי חיים ב[[סכנת הכחדה]], כגון [[קנית בצרה]] ו[[צבוע מפוספס]]. [[יחמור פרסי|היחמור הפרסי]], שנחשב בעבר למין נכחד, התגלה בשלהי [[המאה העשריםה-20]] ב[[ח'וזסתאן|מחוז ח'וזסתאן]] בדרום הזגרוס.

{{ויקישיתוף בשורה|Category:Zagros Mountains}}