הבדלים בין גרסאות בדף "התחיה"

הוסרו 2 בתים ,  לפני 4 שנים
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
במהלך שלושים שנותיה הראשונות של המדינה, שבהן היה [[שמאל וימין בפוליטיקה|השמאל]] בשלטון, ייצגה את קולו של הימין [[תנועת החרות]] בהנהגת [[מנחם בגין]]. תנועה זו ייצגה קול ימני, התומך ב[[ארץ ישראל השלמה]], בהתנחלות בכל חלקי הארץ, וכנגד פשרה טריטוריאלית. עם הזמן הפכה תנועה זו לתנועת [[הליכוד]] והתחברה עם אלמנטים מתונים יותר, ופרגמטים יותר.
 
אל הכנסת התשיעית הגיעה התנועה לאחר ניצחון גדול, אשר הביא אותה, לראשונה, אל עמדות מנהיגות לאומית, ואל משרת ראש הממשלה. בתפקיד זה הביא בגין למפנה היסטורי, כאשר הביא לכריתת הסכמי השלום עם [[מצרים]], תוך ויתור טריטוריאלי בחצי האי [[סיני]], אשר עמד בניגוד לאידאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה" אשר גרסה כי אין לוותר על חלקי מולדת (כולל סיני) אשר שוחררונכבשו על ידי [[צה"ל]] ב[[מלחמת ששת הימים]].
 
עמידתו של הליכוד מאחורי מנהיגו במהלך המשא ומתן שקדם להסכם השלום, כאשר ברור היה כי המדובר בויתור טריטוריאלי, הביאה לשבר אידאולוגי. שניים מחברי הכנסת של הליכוד, [[גאולה כהן]], אשר הייתה פעילה במחתרות ה[[לח"י]] וה[[אצ"ל]], ו[[משה שמיר]], הסופר ואיש [[התנועה למען ארץ ישראל השלמה]], ייצגו את הקו הבלתי מתפשר. במהלך כהונת הכנסת התשיעית, לאחר כריתת [[הסכמי קמפ דייוויד]], ב-[[18 בספטמבר]] [[1978]], אשר התייחסו אף אל מתן "אוטונומיה" ל[[פלסטינים]], וחתימת חוזה השלום עם מצרים, ב-[[26 במרץ]] [[1979]] שהפך את הוויתור הטריטוריאלי בסיני לעובדה, הלך השבר האידאולוגי בתוך הליכוד וגדל. רבים ממצביעי הימין האידאולוגי חשו כי בגין ותומכיו אינם מייצגים אותם יותר.
משתמש אלמוני