|
היא חיברה מעל לשלושים מאמרים בכתבי עת כגון "סוציולוגיה עכשיו", "כתב העת לנישואים ומשפחה", "כתב העת למדעי החברה והרפואה" ועוד. טק זכתה בפרסים רבים על פועלה, כולל מועמדות ל[[פרס פוליצר]], פרס כריסטופר, פרס מיוחד בינלאומי על שם [[אנה פרנק]] ופרס הספר הלאומי להנצחת השואה.
טק מונתה לחברת מועצה ב[[מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה]] , ושימשה בשנת 1995 כחוקרת במכון הבינלאומי לחקר השואה ב[[יד ושם]] בישראל. טק היא היחידה שערכה מחקר סוציולוגי לאיפיון המסתירים הפולנים "הרוב המכריע של המחקרים שבדקה (שישים ושלושה מתוך שישים וחמישה) מראה כי המצילים הללו היו בעלי "שוליות חברתית" (social marginality). הכוונה לכך שהאנשים הללו היו מיוחדים בסביבתם החברתית ושונים מהמקובל בה".{{הערה|['''בימי שואה ופקודה''', תל אביב, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ט 1989 (עמ' 50)}}
== ביוגרפיה ==
ספרה [[בגוב האריות]], (2000) פרשת חייו של אוסוולד רופאייזן. סיפור חייו מתחיל בראשית המלחמה עת ניסה להימלט דרך וילנה. לאחר כיבושה בידי הגרמנים נתפס, נמלט ממאסר ובחיפושיו אחר מסתור, לאחר שהתחזה לפולני, הגיע לעיר מיר שבביילורוסיה. הודות לשליטתו המעולה בשפה הגרמנית מונה לעוזרו של המפקד הגרמני המקומי. תוך שהוא משתלב במערך הפיקוד המקומי, ניצל אוסוולד את מעמדו המיוחד והצליח להציל מאות יהודים של מיר ותושבים ביילורוסים רבים.
ספר נוסף, [[נשים וגברים בצל השואה]], (2003) מתמודד עם הסוגיה המורכבת של מגדר בשואה באמצעות מאות ראיונות בגוף ראשון אשר נמשכו לסירוגין עשר שנים ומתארים את החוויות השונות של נשים וגברים במלחמת העולם השנייה. ספרה [["נשים וגברים בצל השואה]]" מתאר כיצד פיתחו נשים וגברים דרכי התמודדות שונות עם המאורעות ומעלה על נס חמלה, עזרה הדדית וסולידריות, שותפות וחלוקה בנטל כערכים שהיה בהם כדי לחזק את היהודים הנרדפים ולעתים אף לשפר את סיכוייהם לשרוד בשואה. תוך כדי שמיעת עדויותיהם, למדה נחמה טק כי גברים נראו מושפלים, שבורים בגלל אי-יכולתם לפרנס את משפחותיהם. הנסיבות הנוראיות שעמן נאלצו להתמודד הותירו אותם מדוכאים ואפתיים. אימהות או קרובות משפחה אחרות עוררו ככלל הערצה בחוסר האנוכיות שבו עזרו למשפחותיהן ולאחרים. כשלא עלה בידם של בעלים ואבות למלא את תפקידיהם נענו לאתגר נשים בוגרות וילדיהן המתבגרים, בני שני המינים, ועזרו למשפחותיהם, לחבריהם ולקהילותיהם. בניסיון למלא את החלל שנפער ניסו נשים לחרוג מתפקידי הטיפול והתמיכה ולקבל עליהן כמה מן התפקידים המסורתיים של הגברים. בתיאורים שתיארו את הרחבת תחום חובותיהן שזרו הנשים לעתים קרובות הצדקה זהירה, מרבית הנשים שקיבלו עליהן לפרנס את משפחתן ראו במאמצים האלה חובה טבעית שכפו עליהן כוחות חיצוניים. רק מעטות מהן האשימו את הגברים. המסורת הציבה את הנשים בעמדה של כפיפות, ועמדה זו תבעה מהן בעבר להתאים את עצמן לציפיות של בני זוגן החזקים יותר. ייתכן כי למעמדה של האישה לפני המלחמה לא הייתה אלא השפעה מוגבלת על כישוריה להתמודד עם מציאות המלחמה משום שלמעמד היה קשר רופף בלבד ללב זהותה כאישה, ואילו מעמדו של גבר היה קשור בקשר סבוך לזהותו הגברית. אין ספק שנשים סבלו כשנשללו מהן הפריווילגיות של מעמדן. אבל הפגיעה בהן הייתה אנושה מהפגיעה שנפגעו הגברים, משום שלא חוו אותה כהתקפה על נשיותן. השתייכותן המעמדית של נשים נקבעה מאז ומעולם בהתאם למעמדם של קרובי משפחתן הגברים – אבות ובעלים.{{הערה|טק, נחמה, '''נשים וגברים בצל השואה''', ירושלים , הוצאת יד-ושם ושיתוף מכון בן-גוריון, 2012, אחרית דבר עמ' 395-409}}
== עבודות ==
|
