הבדלים בין גרסאות בדף "יודנראט"

הוסרו 2 בתים ,  לפני 4 שנים
מ
 
==המחקר ההיסטורי של היודנראטים==
בתחילת [[שנות ה-60 של המאה ה-20]] הייתה [[חנה ארנדט]] לנושאת ההאשמה הבולטת לגבי שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים. הועלועל כך, הותקפה{{הערה|[[תום שגב]], '''המְליון השביעי''', עמ' 338.}}. ארנדט, אינטלקטואלית והוגת דעות מהידועות בעולם, יצאה למעשה נגד "שתי הדרכים", הן נגד דרך היודנראטים והן נגד דרך ההתנגדות האקטיבית לנאצים. ארנדט טענה ששיתוף הפעולה של היודנראטים עם השלטונות הנאצים היה מרכיב חשוב בתהליך ההשמדה ההמוני. ארנדט טענה כי
:"ללא עזרת היהודים בעבודה המנהלית והמשטרתית [של השלטון הגרמני]... היה משתרר תוהו ובוהו מוחלט או, לחלופין, צורך להפעלת כוח אדם מעבר ליכולת הגרמנית. [...] חברי "מועצות היהודים" [יודנראטים] היו בדרך כלל המנהיגים היהודים המוכרים במקום, אשר להם נתנו הנאצים סמכויות עצומות...[...] תפקיד זה שמילאו המנהיגים היהודים בהשמדת עמם שלהם הוא בעיניו של יהודי, ללא ספק, הפרק הקודר ביותר בסיפור הקודר הזה בכלל. בכל מקום בו חיו יהודים היו בנמצא מנהיגים יהודים מוכרים, ומנהיגות זאת, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שיתפה פעולה עם הגרמנים בדרך זו או אחרת, מסיבה זו או אחרת. האמת לאמיתה היא, שאילולא היו היהודים מאורגנים ובעלי מנהיגות, [אומנם] היו משתררים תוהו ובוהו ואומללות נרחבת, אך המספר הכולל של הקורבנות לא היה מגיע לגובה שבין ארבעה וחצי לשישה מיליון נפשות"{{הערה|הנוסח העברי בתרגומו של דן מכמן, בתוך מאמרו: [http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201688.pdf "ההנהגה היהודית בשואה", עמ' 1/7], באתר יד ושם; המקור האנגלי : Hannah Arendt, ''Eichmann in Jerusalem. A Report on the Banality of Evil'', New York, 1963,
p. 125}}.