יודנראט – הבדלי גרסאות

קיומו של היודנראט מעצם הגדרתו היה ארעי, עד לביצוע "הפתרון הסופי". ההיסטוריון ראול הילברג מסביר כי "גטאות היהודים מסמלים שלב מעבר בין החופש שלפני המלחמה ובין השמדה בשעת המלחמה. אלה היו פירפורים אחרונים של קיום יהודי והגטאות נמצאו כמו סגורים במלחציים כשהיקפם הפיזי הולך ומצטמצם והרעב מחמיר בהתמדה"{{הערה| ראול הילברג, [http://www.moreshet.org/?CategoryID=405&ArticleID=1293 "ראול הילברג, "הגטו כצורת ממשל (ניתוח של ה"יודנראט" לישעיהו טרונק)", מתוך: '''ילקוט מורשת''', חוברת כ', טבת תשל"ו, דצמבר 1975"], באתר מורשת.}}.

בינתיים, השלטונות הנאציים איפשרו וגם אילצו את היודנראט לטפל בשירותים ציבוריים כמו עבודה, דיור, סעד, חינוך, דת, בריאות, תברואה ותחבורה ציבורית. היודנראט תיפקד כמעין עירייה של הגטו. מנהלי היודנראט קיבלו רשות להפעלת התחבורה הציבורית, המסחר בחנויות, הנפקת בולים והדפסת הכסף המיוחד לגטו. היודנראט דאג לעבודה סדירה ולתעשייה של הגטו. הוקמו מפעלים שאיפשרו ליהודים להתפרנס לאחר שאיבדו את מקורות פרנסתם מלפני הכיבוש הנאצי. הקמת המפעלים בגטאות, למשל בגטו לודז', נעשתה גם על מנת להראות לגרמנים שהיהודים הם כוח יצרני ומועיל, ובה בעת יצרה אשליה אצל היהודים שעבודתם תציל אותם ממוות.

 

דוגמה אופיינית הייתה הדרישה לאספקת עובדי כפייה, אחת הדרישות הראשונות, כבר בתחילת הכיבוש. סירוב לדרישה גרם למאסרם ולרציחתם של יושבי הראש. היו ניסיונות (שלעתים הצליחו) לשחד את הגרמנים ובכך לצמצם כמות הפועלים הנדרשת או לדחות את שליחת העובדים. משפחות בעלות יכולת כספית שילמו כסף בתמורה לשיחרורם מהעבודה. היודנראטים קיבלו כספים אלו כי היו זקוקים למימון פעולותיהם. התוצאה הייתה שלעבודות הכפייה נשלחו יהודים חסרי יכולת כלכלית. משפחות עובדי הכפייה איבדו את יכולת הפרנסה שלהם מפני שהגרמנים לא שילמו שכר לעובדים אלו. נטל הפרנסה של עובדי הכפייה ומשפחותיהם הוטל על היודנראטים. הם שילמו "דמי כיס" לעובדים, ואף פתחו מטבחים ציבוריים שסיפקו ארוחות חינם לעובדים ובני משפחותיהם. היו יודנראטים שנכנסו למצוקה כלכלית והתקשו לספק את צורכי הקהילה.

 

==המחקר ההיסטורי של היודנראטים==

:"ללא עזרת היהודים בעבודה המנהלית והמשטרתית [של השלטון הגרמני]... היה משתרר תוהו ובוהו מוחלט או, לחלופין, צורך להפעלת כוח אדם מעבר ליכולת הגרמנית. [...] חברי "מועצות היהודים" [יודנראטים] היו בדרך כלל המנהיגים היהודים המוכרים במקום, אשר להם נתנו הנאצים סמכויות עצומות...[...] תפקיד זה שמילאו המנהיגים היהודים בהשמדת עמם שלהם הוא בעיניו של יהודי, ללא ספק, הפרק הקודר ביותר בסיפור הקודר הזה בכלל. בכל מקום בו חיו יהודים היו בנמצא מנהיגים יהודים מוכרים, ומנהיגות זאת, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שיתפה פעולה עם הגרמנים בדרך זו או אחרת, מסיבה זו או אחרת. האמת לאמיתה היא, שאילולא היו היהודים מאורגנים ובעלי מנהיגות, [אומנם] היו משתררים תוהו ובוהו ואומללות נרחבת, אך המספר הכולל של הקורבנות לא היה מגיע לגובה שבין ארבעה וחצי לשישה מיליון נפשות"{{הערה|הנוסח העברי בתרגומו של דן מכמן, בתוך מאמרו: [http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201688.pdf "ההנהגה היהודית בשואה", עמ' 1/7], באתר יד ושם; המקור האנגלי : Hannah Arendt, ''Eichmann in Jerusalem. A Report on the Banality of Evil'', New York, 1963,

p. 125}}.