ג'ון ברקינרידג' (סגן נשיא) – הבדלי גרסאות

 

==מלחמת מקסיקו-ארצות הברית==

כתומך ב[[מלחמת ארצות הברית-מקסיקו]], ברקינרידג' ביקש להתמנות לתפקיד בגדוד של ויליאם באטלר, אולם באטלר לא יכול היה להציע לו תפקיד הולם. ביולי 1847, נאם בלוויה לכבוד בני קנטקי שנהרגו בקרב בואנה ויסטה, והנאום גרם ל[[הנרי קליי]], אביו של אחד מההרוגים, לבכות.

 

 

===בית הנבחרים של קנטקי===

באוגוסט 1849, אזרחי קנטקי בחרו בצירים לאסיפה החוקתית של המדינה, בנוסף לנציגיהם לסנאט. דודיו של ברקינרידג', שהתנגדו לעבדות, ניסו לבחור מועמדים דומים אליהם לאסיפה ולמועצה. לכן, תומכי העבדות הגישו רשימת מועמדים משל עצמם, כולל שמו של ברקינרידג'. ברקינרידג' היה בעליהם של חמישה עבדים, והכריז על התנגדותו להתערבות בחקיקה לגבי העבדות. למרות תמיכתו בעבדות, הוא היה חבר באיגוד [[הבונים החופשיים]], שהתנגדו לעבדות באופן רשמי. הוא גם ייצג עבדים משוחררים בבתי המשפט ותמך בשחרור עבדים מרצון. בנוסף, תמך ביישוב שחורים משוחררים ב[[ליבריה]].

 

 

====כהונה שנייה (1853-1855)====

הוויגים, שרצו לזכות שוב במושב בקונגרס, בחרו בתובע הכללי בקנטקי, ג'יימס הרלאן. אולם חלק מהפלגים הוויגים התנגדו אליו והוא פרש במרץ. רוברט לטצ'ר, שהיה חבר קונגרס בעברו וניצח כבר ב-14 בחירות בקנטקי ללא הפסד, נבחר כמועמד חלופי. שני המועמדים נאמו רבות בין מאי ואוגוסט. לטצ'ר היה מנוסה, אולם לא היה מלוטש בנאומיו והתפרץ בכעס הרבה פעמים. ברקינרידג', לעומתו, נאם ברוגע. גם יריבים של ברקינרידג', שהתנגדו לנושאי העבדות, תמכו בו על פני לטצ'ר. לטצ'ר ניסה לטעון שברקינרידג' התנגד לעבדות, אולם ברקינרידג' הציג את תמיכתו העקבית בנושא, וטען שלטצ'ר היה זה שהיה עוין את בעלי העבדים. ב[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1852|בחירות של השנה הקודמת]], המחוז בחר ב[[וינפילד סקוט]], המועמד הוויגי, בהפרש של יותר מ-600 קולות, אולם ברקינרידג' ניצח את לטצ'ר בהפרש של 526 קולות.

 

 

====פרישה מבית הנבחרים====

בפברואר 1854, העביר הרוב הוויגי באסיפה הכללית של קנטקי - למרות וטו מצד המושל - חוק ששינה את מחוזות הבחירה, והחליף מחוזות תומכי ברקינרידג' במחוזות שהתנגדו לו. דבר זה, לצד עליית [[שאינם יודעים דבר (תנועה)|תנועת "שאינם יודעים דבר"]] בקנטקי, פגע בסיכויו של ברקינרידג' להיבחר שוב, והוא החליט לפרוש מבית הנבחרים. לאחר התפטרותו של השגריר ב[[ספרד]], שניסה לספח את [[קובה]], הציע פירס לברקינרידג' להתמנות לשגריר. ברקינרידג' סירב לכך מסיבות אישיות.

 

 

===סגן הנשיא של ארצות הברית===

כציר לוועידה הדמוקרטית ב-1856, תמך ברקינרידג' בפירס. לאחר שאיבד פירס את תמיכתו, ניסה ברקינרידג' להעביר את התמיכה לחברו, סטיבן דאגלס. למרות זאת, דאגלס לא הצליח להשיג את רוב הצירים ופרש, כש[[ג'יימס ביוקנן]] נבחר להיות המועמד. לאחר מכן, הוחלט לאזן את ביוקנן בבחירתו של ברקינרידג', שהיה מקובל על תומכי דאגלס ופירס, כמועמד לתפקיד [[סגן נשיא ארצות הברית]]. עשרה אנשים התמודדו על התפקיד, ושמונה משלחות תמכו בברקינרידג', שהגיע למקום השני. בסיבוב השני, מספר גדול של צירים התחיל לתמוך בו, והאחרים העבירו את תמיכתם אליו במהירות. הוא נבחר פה אחד.

 

ביוקנן לא אהב את העובדה שברקינרידג' תמך בפירס ובדאגלס לפני שתמך בו, והיחסים ביניהם הפכו למתוחים.

 

ביוקנן לא התייעץ עם ברקינרידג' בנוגע למינויים, ולא נפגש איתו יותר מדי. כשברקינרידג' וביוקנן תמכו בצירופה של [[קנזס]] לאיחוד כמדינת עבדות במקום לתת לתושביה להצביע על כך, רוב הדמוקרטים הצפוניים, כולל דאגלס, הפסיקו לתמוך בהם. לאחר מכן מכר את השפחה האחרונה שהייתה לו. הוא לא תמך בדאגלס במהלך ניסיונו להיבחר מחדש לסנאט, והיחסים ביניהם הוחמרו.

 

===בחירות 1860===

{{ערך מורחב|הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860}}

בתחילת 1859, החל ברקינרידג' לנסות להתמודד על המועמדות הדמוקרטית. בינואר 1860 אמר למשפחתו שאינו רוצה להיות מועמד, למרות האהדה שזכה לה לעומת חוסר האהדה של ביוקנן. דאגלס נחשב למועמד המוביל, אבל היה משוכנע שברקינרידג' יהיה המועמד. דבר זה, יחד עם חוסר תמיכתו של ביוקנן בברקינרידג' ותמיכתו של ברקינרידג' בחוקי עבדות פדרליים, הובילו לפילוג.

 

רבים ידעו שברקינרידג' טען שפרישה מהאיחוד היא חוקית, והאשימו אותו בניסיון לפרק את האיחוד. הוא טען שהוא אזרח אמריקני, ושמעולם לא חשב על דבר פרט לחוקה ולאיחוד. הוא לא זכה לתמיכה בצפון, אולם המדינות הדרומיות תמכו בו במובהק. דבר זה היה מעניק לו רק 120 מתוך 303 קולות, אולם כדי לזכות בצפון, היה עליו להתנתק מהדרום, וכך יפסיד אותו לבל. תומכי ברקינרידג' האמינו שהסיכוי היחיד שלהם היה שבית הנבחרים יכריע בבחירות. היה עליו לזכות בעוד שתי מדינות, ולנצח את לינקולן, שציפו שיזכה ב-15 מדינות.

 

 

בקרב מרובע, ברקינרידג' הגיע למקום השלישי מבחינת הקולות, וזכה ל-18.1% מהקולות, אולם זכה למספר השני בגובהו של [[חבר האלקטורים|אלקטורים]]. לינקולן זכה ל-180 קולות, ברקינרידג' ל-72, בל ל-39 ודאגלס ל-12 בלבד. למרות שברקינרידג' זכה בדרום, הוא ניצח באזורים כפריים ללא הרבה עבדים. בל ודאגלס זכו לתמיכה באזורים העירוניים עם מספר גבוה יותר של עבדים. בנוסף, ברקינרידג' זכה גם ב[[מרילנד]] וב[[דלאוור]]. בל ניצח גם בקנטקי. לינקולן ניצח בכל מדינות הצפון, פרט ל[[ניו ג'רזי]] שתמכה גם בדאגלס. בעזרת תמיכתו של ביוקנן, ברקינרידג' השיג יותר קולות מדאגלס ב[[פנסילבניה]] והשתווה איתו ב[[קונטיקט]], אולם לא השיג עוד תמיכה בצפון. כסגן הנשיא, היה על ברקינרידג' להכריז על לינקולן כמנצח בבחירות ב-13 בפברואר 1861.

בפברואר 1862, הכוחות נאלצו לסגת. ברקינרידג' היה אחראי על האספקה, ולאחר מכן הצבא החליט לתקוף את כוחותיו של [[יוליסס סימפסון גרנט]] בשילה, טנסי, ב-6 באפריל 1862. כוחותיו של ברקינרידג' הצטרפו ל[[קרב שילה]] וניסו להדוף את כוחותיו של גרנט. למרות מותו של המפקד, כוחות הקונפדרצייה הצליחו להתקדם עד שנעצרו בידי מפקדם החלופי. למחרת היום, כוחות האיחוד הדפו את הקונפדרצייה. ברקינרידג' נפצע במהלך הקרב.

 

 

לאחר פציעתו, קודם ברקינרידג' לדרגת [[מייג'ור גנרל]] ב-14 באפריל 1862. לאחר מכן, כוחות הקונפדרצייה התכוננו להתקפה מצד האיחוד. לבסוף, קיבל פקודה לכבוש את [[באטון רוז']], [[לואיזיאנה]]. למרות הנחיתות המספרית, הוא תקף את העיר, לכד אסירים, השמיד את קווי האספקה וסילק את האיחוד מהעיר. אולם ללא תמיכה ימית, הקונפדרצייה לא הצליחה להחזיק בעיר.

 

===החזית המזרחית===

ב-15 בדצמבר 1863, פרש ברקינרידג'. בפברואר 1864, נשיא הקונפדרצייה, [[ג'פרסון דיוויס]], מינה אותו לגנרל בחזית המזרחית והפקיד אותו על כוחות הקונפדרציה ב[[עמק שיננדואה]].

 

בפברואר [[1865]] מונה למזכיר המלחמה בממשל הקונפדרציה ושימש בתפקיד עד לתום המלחמה. ברקינרידג' הצליח להרחיב את השפעת מחלקתו וקידם את הגנרל רוברט לי. לאחר מכן המליץ על פיטורי האחראי על האספקה כדי לשפר את חלוקת האספקה בשדה הקרב.

 

 

בסוף פברואר בראייתו את הפסד הקונפדרציה בלחימה, ביקש להביא להסכם כניעה שיכבד את עמדת הממשל, אך עסק בכך אל מול התנגדות נשיא הקונפדרציה [[ג'פרסון דייוויס]]. לי נאלץ להסיג את כוחותיו ולאבד את ריצ'מונד. הוא הבטיח את שמירת ארכיוני הקונפדרצייה, וכך שמר על תיעוד מהלכי המלחמה. לאחר מכן שרף את הגשרים שהובילו לעיר.

ב-5 במאי, ברקינרידג' שחרר את רוב מלוויו, ונותר עם קבוצת תומכים קטנה מקנטקי בפיקודו של בן דודו. מתוך חשש מהאשמתו בבגידה במדינה ביקש לצאת את גבולות המדינה. ב-11 במאי הגיע לג'ורג'יה, ונשאר שם כמה ימים. לאחר שדיוויס נתפס, ברקינרידג' היה תומך הקונפדרצייה הבכיר ביותר שעוד הסתובב חופשי. הוא עזב את ג'ורג'יה עם בנו קבל, עוזריו ומשרתו. ב-15 במאי הגיע ל[[פלורידה]], ויחד עם קצין בצי הקונפדרצייה, החליט לברוח אל [[איי בהאמה]]. בנו היה אלרגי ליתושים, ולכן ברקינרידג' הורה בפניו להסגיר את עצמו לקצין הקרוב ביותר.

 

 

בפלורידה, השתמש בסירת הצלה שהקונפדרצייה לכדה. ב-4 ביוני הגיע קרוב לפאלם ביץ', ורוחות מנעו ממנו לנווט. המשלחת המשיכה דרומה.

ב-5 ביוני, סירת קיטור איתרה אותם, והם שכנעו את הצוות שהם ציידים. כעבור יומיים, הם הצליחו להשתלט על סירה גדולה יותר. לאחר מכן החליטו לנסוע ל[[קובה]]. הם שרדו מפגש עם שודדי ים, שתי סערות ומחסור לפני שהגיעו לשם ב-11 ביוני. תושב מקנטקי זיהה את ברקינרידג' ועזר לו. למחרת הבוקר, נסע ל[[הוואנה]], והחליט להמשיך משם ל[[בריטניה]].

 

 

בסוף יולי הגיע לבריטניה, והצליח ליצור קשר עם אשתו בקנדה. בספטמבר התאחד עם אשתו ב[[טורונטו]]. לאחר שהעביר את החורף בקנדה, המשפחה עברה לניאגרה פולס במאי. באוגוסט, הרופאים ייעצו לאשתו לעבור לצרפת. בנם קבל חזר אל ארצות הברית, ובתם מרי נשלחה לגור עם קרובים בניו יורק. שאר המשפחה עברה לאירופה. ברקינרידג' נסע ברחבי אירופה, ב[[גרמניה]], [[אוסטריה]], [[טורקיה]], [[יוון]], [[סוריה]], [[מצרים]] ו[[ארץ ישראל]]. אשתו נשארה בצרפת עקב בריאותה עד פברואר 1868, ואז הצטרפה אליו ב[[איטליה]]. במהלך טיולו באיטליה, נפגש עם האפיפיור [[פיוס התשיעי]] וביקר ב[[פומפיי]].

ג'ונסון העניק חנינה לכל אנשי הקונפדרצייה ב-25 בדצמבר 1868. ברקינרידג' התעכב מחוץ לארצות הברית כמה שבועות וקיבל הרשאה שהחנינה הייתה תקפה גם כלפיו. בפברואר 1869 עזב את קנדה, והגיע במרץ לקנטקי. הוא התגורר בקנטקי לשארית חייו, אולם לא קנה בית אלא גר במלונות ושכר בתים.

 

 

חברות ביטוח דרומיות רבות ביקשו את שירותיו של ברקינרידג'. הוא דחה הצעות למינויו כפרופסור, וחזר לעסוק במשפטים. הוא קיבל על עצמו את נשיאות חברת הרכבות " Elizabethtown, Lexington, and Big Sandy", שהייתה אמורה לחבר בין סינסינטי לצ'אטאנוגה. רבים בלואיוויל התנגדו לכך, מתוך תמיכה בחברת הרכבות המקומית. בינואר 1870, הציג את טענותיו בנושא כלפי הסנאט, שאישר את מסילת הרכבת כעבור שנתיים.