פמיניזם בישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1\2\3 |
AutoIKhitron (שיחה | תרומות) clean up באמצעות AWB |
||
שורה 12:
"[[תנועת הפועלות]]" הוקמה עוד לפני [[מלחמת העולם הראשונה]] ופעלה לשיפור תנאי העבודה של הפועלות; "[[ההסתדרות הציונית הדסה]]" פעלה בארץ כבר ב-1913; "[[ויצו]]" הקימה סניף בארץ ישראל בשנת 1920, ו"[[נעמת]]" (בשמה הקודם: "מועצת הפועלות") בשנת 1921{{הערה|1=לפירוט ראו: הרצוג: 1994, ספרן: 2001, פוגל-ביז'אוי: 1992}} והן פעלו להקלת התנאים לנשים עובדות על ידי הקמת מוסדות לטיפול באימהות, תינוקות וילדים.
ההחלטה מ-1899 על זכותן של נשים לבחור לא מומשה ביישוב בארץ ישראל אלא בחלוף כעשרים שנים, אחרי שנשות היישוב התארגנו במסגרת ארגון וולנטרי-לוחמני בשם "[[התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י]]" ואחרי מאבק מתמשך, בייחוד כנגד הנציגים הדתיים והחרדיים, סוכם כי נשים תוכלנה לבחור ולהיבחר.
הארגונים הפמיניסטיים החשובים בראשית הפמיניזם הישראלי הם "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י" ו[[הסתדרות נשים עבריות]]. הארגונים הרדיקליים עסקו בהקניית זכות בחירה לנשים, הפצת דעותיהם על ידי ייסוד עיתון "האשה" ואחריו "דבר הפועלת"{{הערה|1=[http://www.wol.co.il/magazine/press.asp?categoryCode=9&id=3273 שאני אדמה ואדם]}}, והתאגדות ב"מועצות פועלות".
*"'''התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י'''" הוקמה בשנת 1919, והורכבה מנשים עירוניות, חילוניות, משכילות ואשכנזיות, שראו עצמן כארגון ארצי בלתי מפלגתי הפועל תחת הסיסמה "חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה"{{הערה|1=הרצוג: 1994; ספרן:2001}}. בצעד חסר תקדים מהיבטי הזמן והמקום שלפני קום המדינה, החליטה ההתאחדות להקים רשימה פוליטית שתתמודד בבחירות לאספת הנבחרים של היישוב המאורגן{{הערה|1=הרצוג: 1994; ספרן: 2001}}. יש לזכור כי בשלב הקמת הרשימה עוד לא עוגנה בחוק זכות הבחירה לנשים ואחת ממטרות הרשימה היה לעגן בחוק זכות זו{{הערה|1=הרצוג: 1994; ספרן:2001}}. לאחר עיגון זכות הבחירה, פעלה ההתאחדות להרחבת זכות זו גם לרשויות המקומיות ובמקביל קידמה הקמת לשכות ייעוץ משפטיות, בעיקר כדי לסייע בנושאי אישות ומשפחה{{הערה|1=הרצוג:1994}}. נושאים נוספים שהעסיקו את ההתאחדות היו המאבק לאיסור נישואי קטינות, זכות האזרחות של נשים וזכותן לסרטיפיקטים לעלייה לארץ על סמך הכנסתן, וללא אישור בן זוגן{{הערה|שם=safran2001}}. ד"ר [[רוזה וולט-שטראוס]] עלתה לארץ ישראל ב-1919, חדשיים אחרי הגעתה, רוזה וולט-שטראוס, שנהנתה מיוקרה רבה וכמו כן מקשרים ענפים במסגרות תנועות הנשים העולמיות, נבחרה ליושבת ראש התאחדות הנשים העבריות לשיווי זכויות האישה.
*'''[[הסתדרות נשים עבריות]]'''" הוקמה בשנת [[1920]], והייתה אף היא ארגון משמעותי בתקופת [[היישוב]]{{הערה|1=הרצוג: 1994; ספרן: 2001}}. גם ארגון זה, בדומה להתאחדות, היה מורכב מנשים צעירות, עירוניות וברובן עולות מארצות הברית{{הערה|שם=safran2001}}. לארגון זה מיוחסים שני מפעלים שהפכו במרוצת הזמן לחלק בלתי נפרד ממוסדות המדינה - [[טיפת חלב]] ומעונות היום{{הערה|1=[הרצוג: 1994]}}. מטרות ההסתדרות היו: הגברת מודעות לבריאות האישה, פיתוח [[שירותי בריאות]] לאימהות וילדיהן ופיתוח שירותי עזרה סוציאלית{{הערה|שם=safran2001}}.
שורה 26 ⟵ 25:
בשנת [[1951]] נחקק [[חוק שיווי זכויות האשה]], שנועד להבטיח שוויון זכויות לנשים, בהתאם לקווי היסוד של הממשלה הראשונה.
תקופת הקמת המדינה וגלי [[העלייה ההמונית]] ניתבו את ארגוני הנשים לפעילות נשית מסורתית של סיוע ותמיכה בנושאי חינוך, רווחה ובריאות.
ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20]], ובעיקר בסופן, הגיע לישראל ה[[גלולה למניעת היריון]] שגרמה, כמו בשאר העולם לשינוי תודעתי בנושאי תכנון הילודה ומניעת היריון, שינוי שעזר להיקלטות הגל השני של הפעילות הפמיניסטית.
שורה 35 ⟵ 34:
החידוש הפמיניסטי של "הגל השני" הוא בקיומם של ארגוני נשים חוץ-ממסדיים (Grass-Roots Organizations). לפי החוקרת [[סילביה פוגל ביז'אוי]] (1992) ארגונים אלו "רואים במערכת החברתית והפוליטית המקובלת, מערכת שלטונית גברית, המנציחה את נחיתותן ודיכויין של הנשים (...) האסטרטגיה של ארגונים אלו היא "ללחוץ מבחוץ" תוך הצגת דימוי נשי אלטרנטיבי (...)" [עמ' 66]. כפי שניתן לראות חלק מארגונים אלו הושפעו ויישמו את הפמיניזם-רדיקאלי וחלקם ביקשו לפעול באסטרטגיות של שתדלנות אל מול הממסד.
הזרם הפמיניסטי-רדיקאלי הישראלי, בדומה לאמריקאי, התנגד למודל ריכוזי-היררכי וניסה ליצור קבוצות חסרות מנהיגות מתוך התפישה של "האישי הוא פוליטי" וכי לכל אישה יש זכות לאמירה{{הערה|1=ספרן:2001; פוגל-ביז'אוי: 1992}}.
התנועות הפמיניסטיות הישראליות התחילו כתנועות עירוניות בעיקר בחיפה, ירושלים ות"א (הייתה גם פעילות מינורית בעכו ובבאר-שבע){{הערה|1=ספרן:2001; פוגל-ביז'אוי: 1992}}. תחילת התנועה החיפאית באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70 המוקדמות, כשמרשה פרידמן ומרלין ספר העבירו שני סמינרים במודל של קבוצות להעלאת מודעות וקריאת טקסטים פמיניסטים{{הערה|1=פרידמן: 1991; ספרן:2001}}. הקבוצה שיצאה מסמינרים אלו יזמה בעיקר שתי פעולות: הקמת מעון לתינוקות באוניברסיטה (שפעל במשך שנתיים) והפגנה מול בית הדין הרבני בחיפה{{הערה|1=ספרן:2001; פרידמן: 1991}}. ב-1972 כל ארגוני חיפה פעלו תחת השם "התנועה לשחרור האישה" והוציאו ארבעה גיליונות של עיתון – נלח"ם{{הערה|שם=safran2001}}. בשנת 1974 תנועת חיפה הקימה מרכז נשים שכלל הרצאות, חוגים ותיאטרון, המרכז נסגר לאחר פחות משנה{{הערה|שם=safran2001}}. לאחר ארבע שנים הוקם מרכז "קול האישה" והפעילות בו הייתה מגוונת: הרצאות על בריאות ופוליטיקה נשית, הכרות עם המוסדות כמו מרכזי סיוע, חוגים כמו העלאת תודעה, תיקוני בית, ג'אז וכדומה{{הערה|שם=safran2001}}.היום (2007) הממשיכה של תנועה זו היא "[[אישה לאישה - ארגון פמיניסטי חיפה]]" מהקולות הפמיניסטים הדומיננטים ביותר בישראל.
התנועה הירושלמית צמחה בתוך השמאל הרדיקאלי (חלקן מ"מצפן") ועל כן שררה בינה לבין הקבוצות: החיפאית והתל אביבית מתיחות רבה{{הערה|1=פרידמן:1991}} פעילויות התנועה הירושלמית בתחילת דרכן היו לדוגמה: הפגנות נגד תחרות "אשת המופת", נגד תחרות מלכת היופי (בשיתוף תנועת ת"א) והוצאת ביטאון בשם "לשחרור האישה"{{הערה|שם=safran2001}}. הביטאון הירושלמי פורסם ללא שמות הכותבות ו/או המתרגמות מתוך ראייה כי אין חשיבות לאישיות הכותבת אלא לנושא עצמו, בעוד הביטאון החיפאי פרסם את שמות הכותבות{{הערה|שם=safran2001}}.
הקבוצה התל אביבית נודעה בזכות תרומתה ל"חוק הממון המשותף" שהתקבל בשנת 1974 ובזכות מאבקה למען הזכות להפלה{{הערה|שם=safran2001}}. ב-1978 הוקם בת"א מרכז הסיוע לנפגעות אונס, הגישה התל- אביבית הייתה: היות שלציבור קשה לקבל את הפמיניסטיות כקבוצה רדיקלית אזי אולי בזכות תרומתן לחברה הוא יקבל אותן{{הערה|שם=safran2001}}.
ב-1977 הוקם המקלט הראשון לנשים מוכות בחיפה, המקלט השני הוקם בהרצליה וב-1981 הוקמו עוד שני מקלטים בירושלים{{הערה|1=פוגל-ביז'אוי: 1992}}. נושא הזכות להפלה והתנאים בה מתאפשרת הפלה בישראל היה לנושא מהותי וחשוב שגייס למענו את שלוש התנועות בארץ, למרות הפעילויות הרבות נכשל מאבקן של התנועות הפמיניסטיות{{הערה|שם=safran2001}}.
בדומה לפמיניזם האמריקאי גם הפמיניזם הישראלי הושפע מתביעותיהן של נשים מקבוצות שונות להכרה בקולן וצורכיהן הייחודיים. הדומיננטיות של נשים אשכנזיות ממעמד הביניים אותגרה כאשר נשים לסביות, מזרחיות ופלסטיניות דרשו ייצוג בארגונים, בכנסים ובעיצוב סדר היום הפמיניסטי בישראל. בשנות התשעים אימצו הכנסים הפמיניסטיים בישראל את "[[מדיניות הרבעים|שיטת הרבעים]]", הכולל מדיניות ייצוג סימטרית [אבידב: 2004]. במקביל, "פוליטיקת הזהויות" הפמיניסטית הביאה להקמתם של ארגונים רבים שנועדו לקדם את מעמדן של נשים מקבוצות שונות. כך למשל, בשנת 1991 הוקם הארגון "אל פנאר – הארגון הפמיניסטי הפלסטיני" על ידי פלסטיניות אזרחיות ישראל{{הערה|1=חסן: 1999}}. במאי 1996 התקיים כנס הפמיניסטיות המזרחיות הראשון שבישר על הקמתה של תנועת "[[אחותי]]"{{הערה|1=אבידב: 2004}}. אל"ף – ארגון לסבי פמיניסטי הוקם כבר בשנת 1978 אך נעלם לאחר שנה וחצי, וב-1987 הוקמה קל"ף – קהילה לסבית פמיניסטית{{הערה|שם=safran2001}}. בשנת 1999 הוקם הארגון הפמיניסטי הדתי [[קולך|"קולך".]]
במקביל, מאמצע שנות השמונים פיתחו ארגוני הנשים הליברליים אסטרטגיה של פעילות במרחב הפוליטי והמשפטי ובמהלך שנות התשעים הם נעזרו בחקיקה ובבג"ץ כדי לתבוע ייצוג של נשים בעמדות כוח בפוליטיקה, בשירות הציבורי ובצבא (יזרעאלי 1999). כתוצאה מכך, החל משנת 1993 נחקקו מספר חוקים אשר חייבו מתן ייצוג הולם לבני שני המינים בגופים ציבוריים כגון משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות עירוניות, תאגידים וחברות ממשלתיות כמו גם בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. בין ההישגים החקיקתיים העיקריים של הפמיניזם המשפטי בתקופה זו ניתן למנות את "חוק הדירקטוריונים" (1993) , [[בג"ץ אליס מילר]] (1995), תיקון מספר 7 ל"חוק שירות המדינה" (1995), "חוק הרשות לקידום מעמד האשה" (1998), ותיקון "חוק שירות ביטחון" (2000) שקבע כי "לכל יוצא צבא אישה זכות שווה לזכותו של יוצא צבא גבר, למלא תפקיד כלשהו בשירות הצבאי" (קמיר 2002).
גם במישור הממלכתי ניכרו שינויים ביחס לשאלת מעמד הנשים בישראל. הקמת הוועדה למעמד האשה במשרד ראש הממשלה בשנת 1976 והמסקנות שהופיעו בדו"ח נמיר (1978) היוו זרז לפעילות הממשלתית והחוץ ממשלתית בנושאי נשים בשנות השמונים. ואולם, תהליך זה התרחש בעיקר כתוצאה מהתפתחויות בינלאומיות כמו הפעילות במסגרת האו"ם סביב ניסוח ואשרור ה"אמנה בדבר ביטול האפליה נגד נשים לצורותיה" (1979), מאוחר יותר, בניסיון למלא אחר המלצות דו"ח נמיר והמסקנות של ה"ועדה הממשלתית לבחינת תפקודן ושילובן של הנשים בשירות הממשלתי" (1993-1996) בראשות פרופ' [[רות בן-ישראל]], הוקמו מספר מוסדות ממלכתיים שהופקדו על השמירה והקידום של מעמד האשה בישראל. בין המוסדות הללו ראוי לציין את הקמת ה"[[ועדה לקידום מעמד האשה]]" בכנסת (1992), הקמת ה"יחידה לקידום ושילוב נשים בנציבות שירות המדינה" (1995) והקמת ה"רשות לקידום מעמד האשה" במשרד ראש הממשלה (1998).
שורה 51 ⟵ 50:
==מרכזים פמיניסטיים ישראלים==
* "בית נשים פמיניסטי", ת"א
* [[אחותי - למען נשים בישראל|
* [[נשים נגד אלימות]] - ארגון פמיניסטי ערבי-ישראלי.
* "[[כיאן]]" - ארגון פמיניסטי ערבי-ישראלי [http://www.kayan.org.il/]
| |||