בלז'ץ – הבדלי גרסאות

הנסיעה למחנה, שלעתים ארכה כמה ימים, הייתה קטלנית. הובלת הקורבנות לבלז'ץ הייתה באמצעות קרונות בקר, שלעתים [[חיטוי|חוטאו]] בתמיסת [[כלור]]. עשרות בני אדם (לעתים עד 130 בני אדם) נדחסו לכל קרון. אנשים רבים מתו בקרונות עצמם בחנק ובצמא בשל החום הרב ששרר בקרון. על פי הערכות, קרוב לרבע מכלל היהודים שנשלחו לבלז'ץ לא היו בין החיים כאשר הגיעו למחנה.

 

האסירים הקבועים בבלז'ץ היו אנשי ה[[זונדרקומנדו]], יחידות של עובדי כפייה יהודים ששימשו כעובדים לצורכי ההשמדה במחנה. הם היו אחראים על קבלת האסירים ברציף ו"הרגעתם" כדי שלא יפרוץ מרד, טיפול בגופות וקבורתם, ובשלב מאוחר שריפת הגופות, עקירת שיני זהב מפיות הגופות, איסוף ומיון החפצים והבגדים שהותירו למשלוחים לגרמניה.

 

הנאצים דאגו שלא תישאר עדות מפלילה על מעשיהם במחנות ההשמדה וזה כלל השמדת כל אנשי ה"זונדרקומנדור" לאחר תקופה מרבית של ארבעה חודשים.

 

"בכל יום היו יורים למוות בשלושים עד ארבעים פועלים. הרופא היה מגיש רשימה של אנשים שנחלשו, וה"אובר-צוגס-פיהרר" - המשגיח העיקרי על האסירים, היה מגיש רשימה של "עבריינים". בשעה המיועדת לארוחת הצהריים היו מובילים אותם לקבר ויורים בהם. בכל יום ויום היו משלימים את מכסת הפועלים על ידי השארת אותו מספר אנשים מהמשלוחים החדשים. בלשכת האדמיניסטרציה ניהלו רישום מסודר של הפועלים, כדי לוודא שמספרם קבוע. רשימה של קרבנות המשלוחים לא נוהלה. שמר עלינו בזמן העבודה הרוצח שמידט, הכה, בעט. אם מישהו מאיתנו לא עבד, לדעתו, היה מצווה על זה לשכב, היה מלקה אותו בשוט, היה מצווה על המוכה לספור את המלקות, ואם זה טעה, היה מלקה אותו במקום עשרים וחמש - חמישים. האיש שהולקה לא היה יכול בדרך כלל לשאת 50 מכות - הקורבן היה בקושי מגיע לצריף ולמחרת היה מוציא את נשמתו. המחזה הזה היה חוזר פעמים אחדות בכל יום".{{הערה|רודולף רדר.}}