|
==ביוגרפיה==
===אוקראינה, 1891–1923===
[[קובץ:Zeriztky, 1923.jpg|שמאל|ממוזער|250px|יוסף זריצקי ומשפחתו (1923)]]
יוסף זָרִיצְקִי (Зарицкий) נולד בשנת [[1891]] בעיירה [[בוריספול|בּוֹרִיסְפּוֹל]] שב[[פולטבה (מחוז)|מחוז פולטבה]], בדרום-מערב [[האימפריה הרוסית]] (כיום [[קייב (מחוז)|מחוז קייב]] ב[[אוקראינה]]), למשפחה [[יהודי]]ת מסורתית מרובת ילדים. הוריו, גולדה ויוסף בן יעקב, עסקו ב[[חקלאות]] וגילו נטייה [[ציונות|לאומית-ציונית]]. ביטוי מרכזי לכך היה פתיחתם של שני חדרים בביתם ללימוד [[עברית]] וקריאה. בהיותו בן 7 או 8 נשלח זריצקי אל מחוץ לבית לתקופה ארוכה (לא ידוע לאן).{{הערה|שם=דורקם|ראו: יואל דורקם, "אוקראינה - ירושלים - תל אביב - צובא", '''[[משא (כתב עת)|משא]]''', 4 בפברואר 1972.}}
בין השנים [[1910]]–[[1914]] למד אמנות באקדמיה לאמנות בעיר [[קייב]]. בין האמנים שהשפיעו על זריצקי היה הצייר ה[[סימבוליזם|סימבוליסט]] הרוסי [[מיכאיל ורובל]]. בשנת [[1915]], בעת [[מלחמת העולם הראשונה]], גויס זריצקי ל[[צבא האימפריה הרוסית|צבא הרוסי]], ושירת בו עד שנת [[1917]].{{הערה|גילה בלס, '''אפקים חדשים''', תל אביב: פפירוס, בית ההוצאה אגודת הסטודנטים - אוניברסיטת תל אביב, רשפים, תש"מ-1980 (להלן: בלס, '''אפקים חדשים'''), עמ' 126. עומר, לעומתה, מתארך את סיום שירותו הצבאי של זריצקי לשנת [[1919]]; ראו: מרדכי עומר, '''זריצקי''', תל אביב: [[מוזיאון תל אביב]], 1984.}} זריצקי סיפר בראיון כי הוא נשלח כ[[קצין]] לחזית ב[[מלחמת העולם הראשונה]], אולם בהגיעו לשם הוחזר בעקבות חתימת [[הסכם שלום]] זמני בין [[האימפריה הרוסית|רוסיה]] ל[[הקיסרות הגרמנית|גרמניה]].{{הערה|שם=דורקם}} בשנת [[1918]] נישא לשרה (סוניה), בוגרת הפקולטה ל[[רפואת שיניים]] בקייב ובתו של הרב ישראל דב זבין. בשנה שלאחר מכן נולדה בתם, אתיה.{{הערה|1=ידיעות, 1957}}
בעקבות [[סימון פטליורה|פוגרום]] בשנת [[1919]] ברחה המשפחה לעיירה [[קאלאראש]] שב[[בסראביה]], כשהוא משאיר מאחוריו את כל יצירתו האמנותית עד אז. בקאלאראש שהה זריצקי בבית חתנו, שם יצר עבודות קטנות-ממדים ב[[צבע מים|צבעי מים]], שמהן שרדו רק חמש: שלושה [[פורטרט]]ים של אשתו ושני תיאורי נוף כפרי. העבודות הקטנות מצוירות בעזרת כתמים צבעוניים כהים, והן משקפות את השפעת ה[[מודרניזם]] הרוסי.{{הערה|מרדכי עומר, '''זריצקי''', תל אביב: מוזיאון תל אביב, 1984, עמ' 17}}
בציור "אשת האמן במבט לרחוב" ([[1920]]), לדוגמה, חילק זריצקי את התיאור לשניים: מישור אחורי, שבו מתוארת העיירה, ומישור קדמי, שבו ישובה הדמות. זווית התיאור של הדמות – מאחור – מדגישה חלוקה זו. על אף הפרדה זו זריצקי ביטל את אשליית המרחב על ידי שימוש בחומריות ובצבעוניות זהה. גם בציורי הנוף מתקופה זו חילק זריצקי את הפורמט למעין [[פסיפס]] של משטחים קטנים, המטשטשים את אשליית ה[[פרספקטיבה]].
===ירושלים, 1923–1925===
בשנת [[1923]] [[העלייה השלישית|עלה]] זריצקי בגפו ל[[המנדט הבריטי|ארץ ישראל]] והתיישב ב[[ירושלים]]; לאחר שנה הצטרפה אליו גם משפחתו.{{הערה|תקוה וינשטוק, "לא קל לחיות עם צייר", [[מעריב]], 27 בדצמבר 1957, עמ' 10}} בעיר יצר זריצקי תיאורי נוף רבים בצבעי מים, תוך שימוש בצבעים בהירים. בהדרגה הפכה יצירתו האמנותית לחופשית יותר. בעבודה כגון "[[ירושלים, שער החבשים]]" ([[1923]]) עוד בולט הרצון לתיאור מדוקדק של הטבע, אולם בעבודות מאוחרות יותר בולטת הנטייה האקספרסיבית ביצירת ה[[קומפוזיציה]]; דוגמאות לכך ניתן למצוא בציור "[[חיפה, הטכניון]]" ([[1924]]), או בעבודות הנושאות את השם "ירושלים, נחלת שבעה" משנת 1924, שבהן עושה זריצקי שימוש בעצים כאמצעי אקספרסיבי לחלוקת הפורמט למשטחים. שימוש בקווים בנוף כאמצעי הבעה בולט גם בתיאורי נוף של בתי העיר ירושלים או [[צפת]], משנים אלו.
בשנת [[1924]] הציג זריצקי את [[תערוכה|תערוכת]] היחיד הראשונה שלו במועדון "מנורה" בירושלים. תערוכה יחיד נוספת הוצגה באותה שנה ב{{ה|טכניון}} בחיפה. ה[[ביקורת אמנות|ביקורות]] העיתונאיות הדגישו את ה[[שירה לירית|ליריות]] שבעבודות ואת העובדה כי "הצורות [בציור] הופכות לכתמי צבע אבסטרקטי כשהנושא הוא אלגוריה של צבע ואור ולא של סיפור עלילה".{{הערה|מ. זמיר, [[הארץ]], 6 ביוני 1924}} בנוסף, זריצקי וה[[פסל (מקצוע)|פסל]] [[אברהם מלינקוב]] היו מיוזמי התערוכה הראשונה מבין [[תערוכות אמני ארץ ישראל במגדל דוד]]. כמו כן, החל משנת [[1927]] כיהן כיו"ר [[אגודת הציירים והפסלים|אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל]].
===תל אביב, 1925–1948===
[[קובץ:זריצקי, תל אביב 1940.jpg|שמאל|ממוזער|250px|"'''תל אביב, האמן מצייר על הגג'''" (1940), עיפרון וצבע מים על נייר, 66x48 ס"מ (אוסף פרטי)]]
בשנת [[1941]] הוצגה תערוכת יחיד בבניין "[[הבימה]]" לכבוד יום הולדתו ה-50. בשנת [[1942]] זכה זריצקי ב"[[פרס דיזנגוף]]" לציור.
===אופקים חדשים, 1948–1963===
====הקמת "אופקים חדשים"====
[[קובץ:Joseph Zaritsky and students at Kibbutz Na'an.jpg|שמאל|ממוזער|250px|יוסף זריצקי ותלמידי קורס הציור בנען (1953). ארכיון גבריאל טלפיר, מרכז מידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים]]
המניע הישיר להקמה של קבוצה אלטרנטיבית לאגודה הכללית נולד בשנת [[1948]], עם ההזמנה להציג תערוכה של אמנים ישראלים במסגרת הביתן ה[[איטליה|איטלקי]] ב{{ה|ביאנלה של ונציה}}. זריצקי, שכיהן כיו"ר האגודה באותה עת, החליט ליצור, על דעת עצמו, את רשימת האמנים המשתתפים; זאת, בשל חששו מפני בחירתם של אמנים בינוניים על ידי הכלל. הדבר עורר שערורייה באספה הכללית של האגודה, שהתקיימה בביתו של [[חיים גליקסברג]]. במהלך האספה הוחלט על הרחקתו של זריצקי מן האגודה. בתגובה להאשמות הודיעו כמה אמנים, בהם [[משה קסטל]], [[יחזקאל שטרייכמן]] ו[[יוחנן סימון]], על פרישה מיידית מן האגודה והזמינו את זריצקי להקים אגודה עצמאית.
סביב הגרעין הראשוני התקבצה קבוצה של 15 אמנים, שהחרימה את התערוכה הכללית של אמני ארץ ישראל ונועדה לחנוך את [[בית האמנים תל אביב|בית האמנים]] החדש בתל אביב. ב-[[2 ביולי]] 1948 פרסמו הפורשים גילוי דעת בעיתון "[[הארץ]]" שבו טענו כי האגודה חייבת להבליט את הישגי הציור העברי, ולא לשקוע בבינוניות. ב-[[9 בנובמבר]] [[1948]] הציגה הקבוצה החדשה במוזיאון תל אביב תערוכה בת 18 חברים, תחת השם "'''[[אופקים חדשים]]'''".{{הערה|בלס, '''אפקים חדשים'''}} בעוד יצירתם של אמנים כגון סימון, קסטל או [[מרסל ינקו]] עסקו ב[[סימבוליקה]] ציונית או יהודית, זריצקי בחר להציג בתערוכה ציור מופשט של [[טבע דומם]] בהשראתו של הצייר ה[[קוביזם|קוביסטי]] [[ז'ורז' בראק]].
בקטלוג התערוכה הדגיש זריצקי את התפקיד של האמנות בבניית האומה הצעירה במונחים [[מודרניזם|מודרניסטיים]]: "אנו דורשים אמנות שתהא דבוקה בעם [...] ומוכנים להסביר לקהל את דרכיה וצורותיה של האמנות החדשה כדי להחדיר בו ערכי אמת אלה, למען יוכל לעכלם ויצעד קדימה יחד עמנו. כך נוכל לפתח אמנות אמת במדינתנו הצעירה". יצירות התערוכה אמנם לא הציגו אחידות [[אסתטיקה|אסתטית]] או סגנון ציור משותף, אולם התערוכה נתפשה כרצון לשינוי טבעה של האמנות המקומית ומשכה קהל של אלפים שבאו לחזות באמנות המודרניסטית וה"סנסציונית".{{הערה|[[גדעון עפרת]], "הדיאלקטיקות של שנות ה-50: הגמוניה וריבוי", בתוך: גליה בר אור וגדעון עפרת, '''העשור הראשון: הגמוניה וריבוי''', עין חרוד: המשכן לאמנות, 2008, עמ' 19}}
מיד עם הקמתה נתפשה "אופקים חדשים" כקבוצה בעלת שאיפת כוח ממסדית. דוגמה לכך ניתן למצוא בתגובות לתערוכה הכללית של אגודת הציירים והפסלים שנערכה בנובמבר [[1952]], לכבוד 20 שנה לייסוד מוזיאון תל אביב, שטענו כי הקבוצה "כבשה" את האולם הראשי.{{הערה|בלס, '''אפקים חדשים''', עמ' 48}}
====מהטבע אל ההפשטה====
===שנים מאוחרות===
[[קובץ:Zafrir Zarizky 003.jpg|שמאל|ממוזער|250px|זריצקי בתצלום מאת [[ישראל צפריר]]. ארכיון ישראל צפריר, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל]]
[[קובץ:Memorial plaque on the painter Joseph Zaritsky house in Tel Aviv.JPG|250px|ממוזער|שמאל|[[לוחית זיכרון]] על ביתו של יוסף זריצקי ברח' [[אברהם מאפו|מאפו]] 18 בתל אביב]]
ב-[[2 בינואר]] [[1968]] היה זריצקי הראשון שזכה ב"[[פרס סנדברג]]", הניתן על ידי [[מוזיאון ישראל]] מכספי תרומה של נדבן אמריקאי. בין חברי ועדת הפרס היו סנדברג ו[[יונה פישר]]. פרס זה הוענק לו על "[[ציור (זריצקי, 1964)|ציור]]", יצירה גדולת ממדים משנת [[1964]], שצוירה לפי אחד מעבודותיו של הצייר [[יאן ורמיר]]. בראיונות רבים שהעניק לרגל קבלת הפרס הדגיש זריצקי את תפיסת העולם שלו ביחס לעצמאותו של מעשה הציור. "אסור למסתכל לראות יותר ממה שיש בתמונה", הסביר זריצקי. "אסור לו לפתח דמיון בקשר למה שהוא רואה. זה מה שהוא רואה זה מה שיש. תמונה זה לא חלום".{{הערה|"[[דבר (עיתון)|דבר]]", 19 בינואר 1968}}
ב-[[26 במרץ]] [[1985]] נפטרה אשתו של זריצקי, שרה. זריצקי עצמו נפטר כמה חודשים אחריה, ב-[[30 בנובמבר]], בבית החולים [[אסותא]]. בן 96 היה במותו. ארונו הוצב באולם הכניסה של מוזיאון תל אביב, ולאחר [[הספד]]ים הוסע הארון לצובה, שם נקבר.{{הערה|רותי רובין, "התייתמה האמנות הישראלית", [[חדשות (עיתון)|חדשות]], 1 בדצמבר 1985}}
==יצירתו של זריצקי==
במהלך [[שנות העשרים של המאה ה-20]] התבלט זריצקי בגישתו המודרנית אל מול ציירי "מגדל דוד" בעלי הסגנון הארץ ישראלי. בשונה מעבודותיהם נעדרו מציוריו סמלים מקומיים כגון דמויות בני הארץ, גמלים או חמורים. יצירה זו הייתה עדיין מושפעת מן האמנות המודרניסטית הרוסית. אולם, המשך עבודתו מציג התנתקות ממסורת ציור זו. זריצקי פיתח סגנון ציורי שכונה 'מופשט לירי'. במסגרת הפשטה זו עובדו הצורות באמצעות עצמת משיכות המכחול ובאופן המגע שלו במצע הציור, לכדי קומפוזיציות וכתמי צבע לרב מרובעים, שהתנתקותם מן המקור הריאלי והתאמתם להלך נפשו של הצייר, אימפרסיה בלשונו, רק הלכה וגברה במהלך השנים. [[רן שחורי]] טען כי 'המופשט הלירי', הוא "נוסח זריצקאי מקורי ל'אן פורמל' הצרפתי ול'[[ציור פעולה|אקשן פיינטינג]]' האמריקאי".{{הערה|רן שחורי, "זריצקי", '''מושג''', פברואר 1976}}
[[גדעון עפרת]] טען במאמרו "'אופקים חדשים': על חטאי" כי נוסח הציור ה'לירי' של זריצקי יצר באמנות הישראלית נטייה להדגשה של פני השטח, למחוות של קו וכתם פיוטיים. נטייה זו חילחלה אל אמני "[[דלות החומר]]", אל המנימליזם ואל האמנות המושגית הישראלית. בנוסף, עפרת טען כי "הנוכחות המאסיבית של אופקים חדשים מנעה התפתחות מקומית של כל רגישות אחרת". בין היתר דחקה את השפעות ה[[סוריאליזם]] וה[[סימבוליזם]] שהחלו להופיע בישראל בשנים אלו.{{הערה|גדעון עפרת, "'אופקים חדשים': על חטאי", '''בהקשר מקומי''', תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003}}
הציורים בצבעי-מים של יוסף זריצקי - אינטרפרטציה ייחודית של צבעי-המים של [[סזאן]] ושל הציור הסימבוליסטי הרוסי ([[ורובל]])- זכו להכרה מרגע עלייתו ארצה בשנת [[1923]]. כאמן פעיל וכ[[מבקר אמנות]] נמנה מן ההתחלה עם האמנים המובילים בקרב למען ה[[אוואנגארד]]. ההתמודדות בין הממד האוריינטליסטי והממד האוניברסליסטי מורגשת ביצירותיו המוקדמות. מאוחר יותר מחר להתרכז בשני וגם ללחום למענו. האקווארלים של זריצקי, עם כל ההערכה אליהם בתקופתם, נתפסו כציוני-דרך מובהקים רק במבט רטרוספקטיבי, משהפך האמן למנהיגה של קבוצת "אופקים חדשים". ציורי הדומם והדיוקנאות של יוסף זריצקי מסוף שנות העשרים ומשנות השלושים מעידים על השפעת הציור האינטימיסטי הצרפתי ולעתים על זיקה ליצירתו של מאטיס. מאמצע שנות השלושים ועד לאמצע הארבעים התרכז זריצקי בתיאור קטע נוף עירוני אחד- מראה גגות תל אביב מבעד לחלון הסטודיו שלו או מעל גג ביתו. הפעילות הזאת הסתכמה במאות ציורים בצבעי-מים שבהם התמודד האמן עם בעיות עקרוניות של הציור: מהות תהליך תרגום המציאות לרכיבים של ציור. החלון ומסגרת הבד המופיעים במרבית הציורים הם משל לעניין הזה. לקראת סוף התקופה גוברת בציורי הסדרה מגמת ההשטחה וההפשטה. היצירה הופכת למושא בפני עצמה, האובייקטים של המציאות נכנעים לחוקיות הפנימית של הציור והופכים למוטיבים של הקומפוזיציה. יצירותיו אלו של זריצקי הן ציון-דרך בתולדות האמנות הישראלית בגלל איכותן הגבוהה מאוד ובגלל היותן שלב חשוב בדרכו של זריצקי אל ההפשטה. הן מייצגות את השפעת האמנות הצרפתית בשנות השלושים. הן גם מתייחסות לפן המודרניסטי, העכשווי, של הארכיטקטורה המודרנית של תל אביב, ומתרכזות בציור לשמו ולא בנושא פיטורסקי. רמת התחכום וההעמקה של העיסוק בפן העקרוני של הציור היא ציון-דרך בפני עצמו. ציורים אלה מייצגים את העניין הרב שהיה לציירי ארץ-ישראל באותן שנים בציור בצבעי-מים (גם מסיבות כלכליות-תקציביות ובייחוד בגלל האפשרות של מדיום זה לתרגם שקיפויות ולמסור אפקטים של אור). אמנים כפנחס אברמוביץ, [[יחיאל קריזה]], [[אריה ארוך]] ו[[שמשון הולצמן]] היו באותן שנים תלמידיו של זריצקי. מלבדם הייתה לו השפעה רבה על אמנים רבים אחרים.
==גלריה==
<gallery>
קובץ:זריצקי אשת האמן במבט לרחוב 1920.jpg|אשת האמן במבט לרחוב, 1920{{ש}}עיפרון וצבעי מים על נייר, 14.5x13 ס"מ{{ש}} אוסף פרטי
|
