מבצע רעם מתגלגל – הבדלי גרסאות

| צד שני = {{דגל|צפון וייטנאם||+}} {{ש}} {{דגל|צפון קוריאה הצפונית||+}} {{ש}} {{דגל|ברית המועצות||+}}

בזיכרונות שהעלה מקנמארה לאחר המלחמה, הוא ציין שבאביב [[1967]], היה ברור לו ולפקידים אחרים בממשל שהן מבצע רעם מתגלגל והן הלוחמה הקרקעית בדרום וייטנאם לא משיגים את מטרתם. מקנמארה טען שהוא ואחרים בממשל הביעו את התנגדותם שוב ושוב להמלצותיהם של קציני מטה הכוחות המשולבים להגברת קצב ההפצצות ולמיתון ההגבלות לאישור המטרות. הגנרלים מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן כאשר ביצעו את תפקידם. הם טענו פעם אחר פעם שהמערכה לא משיגה את מטרותיה, ועם זאת הם דרשו שוב ושוב חופש פעולה רחב יותר כדי שהיא תצליח. המטרות המוגבלות של המבצע שנבעו ממדיניות החוץ האמריקאית והמטרות של חוגי הצבא להשגת ניצחון מוחלט, פשוט לא השתלבו אלה עם אלה.

הפיקוד הצבאי האמריקאי הוכה בהלם כאשר התברר שמטוסי קרב מיושנים שאפילו לא היו מסוגלים להגיע ל[[מהירות הקול]], גרמו לאבדות למטוסי ה-F-105, מטוסי התקיפה המהירים והמתוחכמים ביותר שהיו אז ברשותו של חיל האוויר האמריקאי. כלקח מהמבצע שונתה דרך החשיבה על ניהול לוחמה אווירית ועל עיצוב כלי הטיס, שעד אז התמקדו בנשיאת [[נשק גרעיני]] מעל שמי אירופה וביירוט טילים. כתוצאה מכך, הפך ה[[מקדונל דאגלס F-4 פנטום]] להיות כלי הטיס העיקרי בעל העליונות האווירית הן של חיל האוויר והן של הצי לכל אורך המלחמה. ה-F-4E של חיל האוויר ציוד בפסי תימרון ובתותח פנימי, בעוד שהצי ביטל את ייצורו של מטוס קרב חדש ויקר, ה- F-111B לטובת מטוס שיהיה יעיל יותר בקרבות אוויר בהשוואה לפנטום. ניתוח תוצאות המערכה הוביל ליצירת תוכנית הכשרת טייסים חדשה, כמו ה[[טופ גאן (בית ספר לטיסה קרבית)|טופ גאן]] של הצי וה[[רד פלאג]] של חיל האוויר, שהכניסו לשימוש מטוסי F-5 טייגר ו-[[ A-4 סקייהוק]] לצורך הדמית האיום של מטוסי מיג תת-קוליים ועל-קוליים קטנים. ארצות הברית אף החלה גם לבנות דור חדש של מטוסי קרב שיוכלו ליישם באופן יעיל יותר את יכולת הראיה הישירה בקרבות האוויר. למרות שדור מטוסים זה לא הספיק להיכנס לשירות בתקופה בה נסוגה ארצות הברית מוייטנאם, הם הפכו להיות דומיננטיים בקרבות האוויר העתידיים, ושירתו ומשרתים אף במאה ה-21.