סיקריים – הבדלי גרסאות

לאחר חורבן בית המקדש וכניעת כל הארץ, נותרו עדיין המורדים המתבצרים במצדה, שהציקו ליישובים שנכנעו לרומאים, בטענה שאין ממש הבדל בינם לבין האויבים, "כי בחרו להיות עבדים לרומאים". אולם יוסף בן מתתיהו טוען כי מדובר בתירוץ: "הטענה הזאת היתההייתה רק כסות-עיניים על אכזריותם ותאוות-בצעם...כי פגיעתם היתההייתה קשה גם על האנשים אשר חברו אליהם והרימו יד ברומאים איתם יחד. ומדי שמוע הסיקריים דברי-תוכחה על תרמית-לבבם, הוסיפו עוד לרדוף בעברת-זדון את המוכיחים".{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''', ספר ז, פרק ח, פסקה א (תרגום [[יעקב נפתלי שמחוני|שמחוני]]).}}

יוסף בן מתתיהו מספר כי בזמן המרד הגדול, נמלטו סיקריים רבים ל[[אלכסנדריה]] שבמצרים, וגם לאחר סיומו של המרד, עדיין שאפו לחידושו. הם שכנעו רבים מיהודי אלכסנדריה שארחו אותם "לקום ולהלחם בעד החרות" ולהאמין כי אין הרומאים ראויים לשלוט עליהם ועליהם "לקבל את עול מלכות אלהים לבדו". כאשר יצאו נגדם כמה ממכובדי הקהילה, רצחו אותם הסיקריים. מנהיגי הקהילה שכנעו את היהודים להסגיר את הקבוצה המרדנית. הם התנפלו עליהם ותפסו 600 מהם. אחרים הצליחו להימלט אל מצרים העליונה ואל העיר [[נא אמון|נא]], אולם נתפסו אחרי זמן קצר ועונו קשות: "וכל רואיהם תמהו ונבהלו על כוח-סבלם הכביר ועל תכונת רוחם, אשר האחד יקרא לה בשם מרי-שגעון והשני בשם עזוז-אמונה". יוסף מספר שמעניהם דרשו מהם רק להודות כי "הם מקבלים עליהם את עול מלכות הקיסר". אולם הם סרבוסירבו להיכנע: "איש לא הוציא הגה מפיו, כי אם כולם התחזקו בדעתם והתגברו על יסוריהם הנוראים, כאילו לא חשו את מכאובי בשרם, וכמעט בשמחת-נפש קבלו את עינוייהם ואת להט-האש... ככה ניצח עוז-הרוח את רפיון-הבשר!".{{הערה|יוסף בן מתתיהו, '''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''', ספר ז, פרק י, פסקה א (תרגום [[יעקב נפתלי שמחוני|שמחוני]]).}}