חרב דו-ידנית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
פרק בתרבות הפופולרית
שורה 25:
 
חרבות דו-ידניות שניצבן ארוך דיו לאחיזה בשתי הידיים הופיעו לראשונה רק במאה ה-14. הן נפוצו בעיקר בארצות [[גרמניה]] השונות, אך גם בשאר ארצות אירופה כמו [[איטליה]], [[ספרד]], [[צרפת]], [[אנגליה]] ו[[סקוטלנד]]. הופעתן התאפשרה ככל הנראה עקב השימוש הגובר של אבירים ב[[שריון לוחות]]. ההגנה שסיפק שריון הלוחות איפשרה לוותר במקרים רבים על ה[[מגן]], כך שהיד השנייה התפנתה לאחיזה בחרב. הארכת הניצב איפשרה להגדיל את המרחק בין שתי הידיים האוחזות בחרב, כך שהתקבלה זרוע מנוף ארוכה יותר למהירות וכוח רבים אף יותר. יתרון זה איפשר להאריך את הלהב בלי לפגוע במהירות ובכושר התמרון, והלהב הארוך איפשר לתקוף את היריב ממרחק גדול יותר.
 
הפופולריות של החרב הדו-ידנית התבטאה במקום המרכזי שיוחד לה בספרות ההדרכה לסיוף ואמנויות לחימה, ששרדה מן המאות ה-14 ועד ה-16 בעיקר בשפה הגרמנית. בגרמנית ספרי הדרכה אלו נקראו "פשטבוך" (fechtbuch, מילולית: "ספר לחימה"), הם הופצו תחילה כ[[כתב יד|כתבי יד]] ומאוחר יותר גם ב[[דפוס]], ולעתים הציגו איורים מפורטים של הטכניקות השונות. המונח הגרמני "לאנגס שוורט" (כיום מתורגם לעתים לאנגלית כ- German Longsword) התייחס לא רק לסוג החרב הדו-ידנית עצמה, אלא בעיקר לשיטת הלחימה בה. אסכולת הלאנגס שוורט הידועה ביותר בגרמניה הייתה אגודת לישטנאוור, על שמו של מורה החרב בן המאה ה- 14 [[יוהאנס לישטנאוור]] (Johannes Liechtenauer), אשר נחשב למייסדה אף שלא שרדו כתבי יד המיוחסים לו ישירות. בין כתבי היד ששרדו מאסכולת לישטנאוור חשובים בייחוד אלו של [[האנס טאלהופר]], [[פטר פון דנציג]] ו[[זיגמונד רינגבק]] במאה ה-15, ו[[יואכים מייר]] במאה ה-16. כמו כן שרדה מעט ספרות הדרכה בחרב הדו-ידנית בשפות לא גרמניות, כמו כתב היד של האביר, הדיפלומט ומורה החרב האיטלקי מסוף המאה ה-14 [[פיורה די ליברי]] (Fiore dei Liberi), שהדריך [[קונדוטיירי]] בעלי-שם בזמנו. האיורים בספרות ההדרכה בדרך כלל מראים סייפים ללא שריון גוף, או מוגנים רק בגמבסון - בגד הגנה מרופד משכבות [[פשתן]]. ניתן להסיק שאצילים ואבירים נהגו לחגור חרב דו-ידנית עם בגדיהם האזרחיים בחיי היומיום, ולהלחם ב[[דו-קרב|דו-קרבות]] ובתחרויות ללא שריון. אך ספרות ההדרכה מראה גם את שיטת הלחימה בחרב הדו-ידנית נגד שריון, שהייתה שונה מאוד מן הלחימה ללא שריון (ראו בסעיף אמנויות לחימה).
 
השימוש בחרב הדו-ידנית דעך במחצית השנייה של המאה ה-16 כתוצאה מדעיכת השימוש בשריון הלוחות. חרבות אמנם המשיכו להיות נשק צד נפוץ באירופה עד סוף המאה ה-19, אך היו אלו חרבות חד-ידניות כמו ה[[רפייר]], [[סיף הפרשים]] וה[[קטלס]], שהיו קלות ונוחות יותר לנשיאה, ושימושיות נגד יריבים שלא היו מוגנים בשריון לוחות מלא.
 
חרבות דו-ידניות שימשו איפוא באירופה רק למשך כמאתיים שנה. ואולם ההילה וה[[רומנטיקה]] של החרב הארוכה המשיכו לשבות את דמיונם של האירופים. [[הזרם הרומנטי באמנות|בתקופה הרומנטית]] במאה ה-18 ו[[התקופה הוויקטוריאנית|בתקופה הוויקטוריאנית]] במאה ה-19, סייפים נודעים בגרמניה ובבריטניה ניסו להחיות את התרגול בחרבות דו-ידניות, אם כי למטרות תצוגה ותחרות בלבד, ללא שימוש צבאי או לדו-קרב אזרחי. בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, החרב הדו-ידנית היא סוג החרב הפופולרי ביותר במועדונים ובתחרויות של אמנויות לחימה אירופיות הסטוריות. אמני לחימה חוקרים את ספרות ההדרכה מימי הביניים ומשחזרים את טכניקות הלחימה העתיקות. בין הטורנירים השנתיים המפורסמים בחרב הארוכה הם ארועי ה"סורדפיש" ב[[שבדיה]] ו"לונגפוינט" ב[[ארה"ב]].
 
== טכניקה ואמנות לחימה ==