חרב דו-ידנית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה מיישום נייד |
H. sapiens (שיחה | תרומות) |
||
שורה 36:
הפופולריות של החרב הדו-ידנית התבטאה במקום המרכזי שיוחד לה בספרות ההדרכה לסיוף ואמנויות לחימה, ששרדה מן המאות ה-14 ועד ה-16 בעיקר בשפה ה[[גרמנית]]. בגרמנית ספרי הדרכה אלו נקראו "פשטבוך" (fechtbuch, מילולית: "ספר לחימה"), הם הופצו תחילה כ[[כתב יד|כתבי יד]] ומאוחר יותר גם ב[[דפוס]], ולעתים הציגו איורים מפורטים של הטכניקות השונות. המונח הגרמני "לאנגס שוורט" (כיום מתורגם לעתים לאנגלית כ- German Longsword) התייחס לא רק לסוג החרב הדו-ידנית עצמה, אלא בעיקר לשיטת הלחימה בה. אסכולת הלאנגס שוורט הידועה ביותר בגרמניה הייתה אגודת לישטנאוור, על שמו של מורה החרב בן המאה ה-14 [[יוהאנס לישטנאוור]] (Johannes Liechtenauer), אשר נחשב למייסדה אף שלא שרדו כתבי יד המיוחסים לו ישירות. בין כתבי היד ששרדו מאסכולת לישטנאוור חשובים בייחוד אלו של [[האנס טאלהופר]], [[פטר פון דנציג]] ו[[זיגמונד רינגבק]] במאה ה-15, ו[[יואכים מייר]] במאה ה-16. כמו כן שרדה מעט ספרות הדרכה בחרב הדו-ידנית בשפות לא גרמניות, כמו כתב היד של האביר, הדיפלומט ומורה החרב האיטלקי מסוף המאה ה-14 [[פיורה די ליברי]] (Fiore dei Liberi), שהדריך [[קונדוטיירי]] בעלי-שם בזמנו. האיורים בספרות ההדרכה בדרך כלל מראים סייפים ללא [[שריון גוף]], או מוגנים רק בגמבסון - בגד הגנה מרופד משכבות [[פשתן]]. ניתן להסיק שאצילים ואבירים נהגו לחגור חרב דו-ידנית עם בגדיהם האזרחיים בחיי היומיום, ולהלחם ב[[דו-קרב|דו-קרבות]] ובתחרויות ללא שריון. אך ספרות ההדרכה מראה גם את שיטת הלחימה בחרב הדו-ידנית נגד שריון, שהייתה שונה מאוד מן הלחימה ללא שריון (ראו בסעיף אמנויות לחימה).
רק במאה ה-15 הופיעו גם חרבות דו-ידניות "אדירות", שהיו גדולות מדי לנשיאה בנדן או לשימוש על-ידי לוחם רכוב, ולכן שימשו ככלי-נשק ייעודי למשימות מיוחדות, כמו הגנה על מעבר בדלת או גשר. שיטת הלחימה בהן היה שונה במקצת משיטת הלחימה בחרב הארוכה, ודמתה יותר לשיטת הלחימה בנשקי מוט. החרב האדירה לא הייתה בהכרח נשק של אביר מן האצולה, ושימשה גם [[חיל רגלים|חיילים רגלים]] מובחרים אך פשוטי-עם, כמו [[שכירי חרב שוויצרים|שכירי החרב השוויצרים]] וה[[לאנדסקנכט]] שירשו אותם. מספר קטן של לוחמים מובחרים חמושים בחרב אדירה או ב[[האלברד]] היה נהוג לפזר בשורה הראשונה של מערכי "ריבוע" של רגלים החמושים ברמחים וכלונסאות. תפקידם היה לכרות את מוטות הרמחים של כוח היריב, בנסיון לפלס דרך וליצור פרצה במבנה הקרבי שלו.
השימוש בחרב הדו-ידנית דעך במחצית השנייה של [[המאה ה-16]] כתוצאה מדעיכת השימוש בשריון הלוחות. [[חרב]]ות אמנם המשיכו להיות נשק צד נפוץ באירופה עד סוף [[המאה ה-19]], אך היו אלו חרבות חד-ידניות כמו ה[[רפייר]], [[סיף הפרשים]] וה[[קטלס]], שהיו קלות ונוחות יותר לנשיאה, ושימושיות נגד יריבים שלא היו מוגנים ב[[שריון לוחות|שריון לוחות מלא]].
חרבות דו-ידניות שימשו איפוא באירופה רק למשך כמאתיים שנה. ואולם ה[[אפקט ההילה|הילה]] וה[[רומנטיקה]] של החרב הארוכה המשיכו לשבות את דמיונם של האירופים. [[הזרם הרומנטי באמנות|בתקופה הרומנטית]] ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]] ו[[התקופה הוויקטוריאנית|בתקופה הוויקטוריאנית]] ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]], סייפים נודעים בגרמניה ובבריטניה ניסו להחיות את התרגול בחרבות דו-ידניות, אם כי למטרות תצוגה ותחרות בלבד, ללא שימוש צבאי או לדו-קרב אזרחי. בסוף [[המאה ה-20]] ותחילת [[המאה ה-21]], החרב הדו-ידנית היא סוג החרב הפופולרי ביותר במועדונים ובתחרויות של [[אמנויות לחימה אירופיות
== טכניקה ואמנות לחימה ==
| |||