ראלף ניידר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פרינסטון באמצעות HotCat |
מ החלפת הארטפורד בהרטפורד באמצעות AWB |
||
שורה 1:
[[קובץ:Ralph nader portrait.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ראלף ניידר]]
'''ראלף ניידר''' (ב[[אנגלית]]: '''Ralph Nader'''; נולד ב-[[27 בפברואר]] [[1934]]) הוא [[עורך דין]] [[ארצות הברית|אמריקאי]] ופעיל [[פוליטיקה|פוליטי]] שעסק במגוון רחב של סוגיות, בהן זכויות [[צרכן|צרכנים]], [[פמיניזם]], אנושיות, [[איכות הסביבה]] וממשל [[דמוקרטיה|דמוקרטי]].
ניידר הוא מבקר נחרץ של ה[[תאגיד]]ים בארצות הברית ונודע בארצות הברית בשנות ה-60 בביקורתו על תעשיית הרכב ומאבקו ב[[ג'נרל מוטורס]]. הוא גם ביקורתי כלפי מדיניות החוץ האמריקאית בעשורים האחרונים, אותה הוא רואה כמנוגדת לערכי היסוד של ה[[דמוקרטיה]] ו[[זכויות אדם|זכויות האדם]]. הוא היה מעורב בהקמתם של ארגונים חוץ-ממשלתיים כגון ארגון "האזרח הציבורי" (Public Citizen), ומספר קבוצות מחקר לתועלת הציבור, בהן MYPIRG (ארגון סטודנטים אקטיביסטי). בפעילויותיו תרם להקמתם של ארגונים ממשלתיים רבים, כגון [[הסוכנות להגנת הסביבה]], הארגון ל[[בטיחות בעבודה|בטיחות תעסוקתית]] ופיקוח הבריאות.
שורה 11:
ניידר נולד בווינסטד שב[[קונטיקט]]. הוריו נאדרה ורוז ניידר, היו מהגרים [[לבנון|לבנונים]]-[[מארונים]], ילידי העיר [[זחלה]]; ראלף ניידר דובר ערבית מילדותו. נאדרה ניידר היה פועל בבית חרושת לטקסטיל, ולאחר מכן בעלים של מאפיה ומסעדה, שם נהג לדון עם לקוחותיו בנושאים פוליטיים. ניידר עבד במסעדה בצעירותו.
ראלף ניידר סיים בהצטיינות יתרה תואר ראשון ב[[אוניברסיטת פרינסטון]] ב-[[1955]] ותואר במשפטים מ[[אוניברסיטת הרווארד]] ב-[[1958]] [http://www.cnn.com/ELECTION/2004/special/president/candidates/nader.html]. הוא שירת בצבא ארצות הברית במשך שישה חודשים בשנת [[1959]] ולאחר מכן החל לעבוד כעורך דין ב[[
==התנגשות עם תעשיית הרכב==
התקלותו הראשונה של ניידר עם תעשיית הרכב הייתה ב-[[1959]], בעקבות המאמר: "המכונית הבטוחה שאין באפשרותך לקנות" שפרסם בשבועון דה ניישן (The Nation). ב-[[1965]] כתב ניידר את הספר "לא בטוח בכל מהירות", מחקר שמטרתו הייתה להראות שכלי הרכב האמריקאיים אינם בטוחים ושיצרניות הרכב מתנגדות להשקעת משאבים אפילו באביזרי בטיחות בסיסיים כגון [[חגורת בטיחות|חגורות בטיחות]]. פרק אחד בספר הוקדש לדגם ה[[שברולט]] קורביר של [[ג'נרל מוטורס]]. הספר עורר הדים רבים והפך את ניידר לדמות ידועה בארצות הברית. חברת ג'נרל מוטורס ניסתה לערער את אמינותו של ניידר; אנשיה שכרו בלשים פרטיים על מנת לצותת לשיחות הטלפון שלו, ולחקור את עברו, ואף שכרו פרוצות שיארבו לו בסיטואציות מביכות [http://www.legalaffairs.org/issues/November-December-2005/scene_longhine_novdec05.msp],
[http://www.fhwa.dot.gov/infrastructure/safetyep.htm]. ג'נרל מוטורס כשלה בניסיונה לחשוף עבירות על החוק או התנהגות לא אתית מצידו של ניידר. ב-[[1966]] נאלץ נשיא ג'נרל מוטורס להופיע בפני תת-ועדה של [[הסנאט האמריקני]] ולהתנצל על התנהגות החברה. ניידר תבע בהצלחה את החברה על הפלישה לפרטיותו. תביעתו של ניידר כנגד ג'נרל מוטורס נפסקה לבסוף בבית המשפט לערעורים של [[ניו יורק]], שפסיקתו קבעה תקדים שמרחיב את [[דיני הנזיקין]] כך שיכללו "מעקב נלהב יתר על המידה". כספי ההסדר, 248,000 דולר, שימשו את ניידר להרחבת פעילויותיו למען זכויות הצרכנים. החברה מעולם לא הסבירה מדוע השתמשה בשיטות כאלה במקום להגן על המכונית בעיתונות הפופולרית, שם הייתה לחברה השפעה לא מבוטלת.
'''ביקורת על "לא בטוח בכל מהירות"''': ב-[[1972]] התפרסם דו"ח של ועדת הבטיחות של מנהל בטיחות תנועת הכבישים הלאומית, שנערך בידי [[אוניברסיטת טקסס A&M]] וזיכה את הקורביר, בקובעו שאין למכונית פוטנציאל אובדן שליטה רב יותר משל מכוניות אחרות במצבים קיצוניים. דעה אחרת הוצגה על ידי [[ג'ון דלוריאן]], שהיה ממנהלי ג'נרל מוטורס, בספר: "ביום בהיר אחד אתה יכול לראות את ג'נרל מוטורס" ([[1979]]) שבו אישר דלוריאן את ביקורתו של ניידר. הוא כתב שכשלי ה[[תיכון (הנדסה)|תיכון]] של הקורביר תוקנו בשנות הייצור האחרונות של הדגם, אך שמה של הקורביר הוכתם ללא תקנה. ב[[כתב עת|כתבי עת]] מקצועיים של מכונאי רכב היה ידוע עוד לפני פרסום הספר על תפקודו הבעייתי של סרן המכונית [http://www.autozine.org/technical_school/suspension/tech_suspension2.htm].
שורה 27:
==פרקליט הצרכן, רווחת הציבור ופעולות אזרחיות==
מכיוון שעבודתו המוקדמת של ניידר עסקה בדאגה לביטחון הצרכן (והפועל) מפני מוצרים שאינם בטוחים, מתייחסים תכופות לניידר כאל "פרקליט הצרכן". ביטוי זה אין כוונתו שניידר הוא פרקליט של צריכה. ההפך הוא הנכון, המסר של ארגוניו "עניין אזרחים" (ו"פעילות אזרחים לתועלת הציבור") כמו גם ביקורתו הנוקבת על "רדיפת הבצע" התאגידית, קוראת להתנגדות לצרכנות מוגזמת. לפי ניידר, פרסום מסיבי יוצר תשוקות מלאכותיות ולעתים מזיקות. "צרכן" לפי ניידר, לא צריך להתנהג כקונה המבזבז בחופשיות את כספו, אלא כמשתתף פעיל במוסדות הדמוקרטיים. לדוגמה, במותחו ביקורת על חדשות הטלוויזיה כיוצרי סנסציות חסרות תוכן, הודה ניידר בכך שרוב האמריקנים תורגלו להתנהג כ"צרכנים" פסיביים של מה שנראה כחדשות; קריאתו של ניידר מאיצה באזרחים לעמול יחדיו על מנת לארגן צריכת חדשות מבוססות קהילה.
==מסעות בחירות לנשיאות==
* '''[[1996]]''' ניידר גויס כמועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם מפלגת הירוקים בבחירות הנשיאותיות של 1996. הוא לא היה מועמד רשמי של מפלגת הירוקים של ארצות הברית, שהייתה באותה עת קבוצת הירוקים הלאומית הגדולה ביותר; במקום זאת הוא היה מועמד עצמאי מטעמן של מפלגות ירוקים שונות (באזורים אחדים הוא הופיע בפתקי ההצבעה כעצמאי). וינונה לאדיוק הייתה המועמדת לסגן הנשיא שרצה לצדו.
* '''[[2000]]''' ניידר רץ באופן פעיל בשנת 2000, זאת כמועמד מטעם מפלגת הירוקים, שנוצרה כמפלגה כלל ארצית כתוצאה של מסע הבחירות שלו ב-1996. בשנה זו הוא קיבל 2,883,105 קולות, שהם 2.74% מן המצביעים; התוצאה הייתה הרחק מסף חמשת האחוזים אשר היו דרושים למפלגת הירוקים על מנת לקבל מענקי בחירות פדרליים בבחירות הבאות. גם הפעם הייתה לאדיוק המועמדת לסגן הנשיא. דמוקרטים רבים מאשימים את ניידר בהפסד של [[אל גור]] ל[[ג'ורג' ווקר בוש|ג'ורג' בוש]]: - מספר המצביעים לניידר בשתי מדינות מפתח [[פלורידה]] ו[[ניו המפשייר]] היה גדול יותר מההפרש בין בוש לגור, ומרבית תומכיו באו מחוגי השמאל.
* '''[[2004]]''' ב-[[24 בדצמבר]] [[2003]] הודיע ניידר כי הוא לא ינסה להיות מועמדה של מפלגת הירוקים בבחירות לנשיאות של שנת 2004. מכל מקום, הוא לא פסל אפשרות לרוץ כמועמד עצמאי. ב-[[22 בפברואר]] [[2004]] הודיע ניידר ל-[[NBC]] שהוא אכן יתמודד בבחירות בתור עצמאי, באומרו: "מצוי כוח ועושר רב מדי הנתון בידיים מועטות מדי". מצעו עמד בכפיפה אחת עם זה של מפלגת הירוקים בסוגיות העיקריות כגון ההתנגדות למלחמה בעיראק. מפאת חששם כי ניידר יסכל את בחירת מועמדם ב-2000, האיצו דמוקרטים רבים בניידר לחזור בו ממועמדותו ב-2004. טרי מקאליף, שהיה יושב ראש הוועדה הלאומית הדמוקרטית, טען כי לניידר הייתה "קריירה ראויה לציון, בהילחמו עבור משפחות ממעמד הפועלים". וש"הוא ישנא להתבונן בחלק ממורשתו יורד לטימיון, על ידי כך שהוא יגרום לנו לשמונה שנים של ג'ורג' בוש". הוא רץ כמועמד עצמאי ביחד עם פעיל איכות הסביבה, פיטר מיגל קמג'ו, כמועמדו לסגן הנשיא. ניידר קיבל 463,653 קולות שהם 0.38% מן המצביעים.
שורה 38 ⟵ 37:
==הון אישי וחיים פרטיים==
ראלף ניידר חי חיים צנועים, זאת על אף שהונו הפרטי נאמד בכמה מיליוני דולרים. מעולם לא נישא ואין לו ילדים. לא הייתה בבעלותו מכונית מאז שנת [[1955]] והוא חי במשך עשורים מספר באותו בית צנוע ב[[ג'ורג'טאון (שכונה)|ג'ורג'טאון]].
לפי הדו"ח הכספי שהוא הגיש לוועדת הבחירות הפדרלית בשנת [[2000]], היו אז בבעלותו מניות בשווי של למעלה משלושה מיליוני דולרים. אחזקתו הבודדת הגדולה ביותר הייתה בשווי של למעלה ממיליון דולרים במניות של חברת [[סיסקו]]. מבין קבוצות המחקר השונות הקשורות לניידר הנהנים הגדולים ביותר מתרומות היו קבוצות המחקר לאינטרס ציבורי (PIRGS) וארגונים אחרים שלא למטרות רווח.
שורה 105 ⟵ 104:
* [http://www.usnews.com/usnews/news/articles/070323/23naderfacts.htm 10 דברים שלא ידעתם על רלף ניידר]
* [http://yes.walla.co.il/?w=2/7802/1359561 בנאדם לא סביר], סרט דוקומנטרי על פועלו של ראלף ניידר
{{מיון רגיל:ניידר, ראלף}}
[[קטגוריה:פעילים חברתיים אמריקאים]]
| |||