|
==היעקוביניזם המוקדם==
[[קובץ:Clôture de la salle des Jacobins 1794.jpg|שמאל|ממוזער|300px|המנזר ברח' סט. אונורה.]]
ההתארגנות המהירה בשורות הימין, בעיקר של ה"[[מלוכתיים (המהפכה הצרפתית)|מלוכתיים]]" (Monarchiens), הציבו דוגמה ואיום לשמאל. ב-4 בנובמבר הוקרא באסיפה מכתב ברכה מ"חברת המהפכה הלונדונית", גוף אנגלי רדיקלי. הדבר היווה השראה לבערך עשרים מוותיקי "פאלה רויאל" להקים באמצע נובמבר – התאריך המדויק לא ידוע – את "חברת המהפכה" (Société de la Révolution) בפריז, על משקל שם הגוף הלונדוני. כמו המלוכתיים, ארגונה הפנימי היה מדוקדק יותר מההסדר המאולתר שהיה לברטונים בוורסאי. במהרה החלו לקלוט חברים שלא היו צירים באסיפה ולפתוח את מפגשיהם לציבור. המועדון נותר גוף אקסקלוסיבי יחסית: המנוי עלה 24 ליבר, סכום גבוה. בדצמבר, לכל המאוחר, החלו לערוך את דיוניהם במנזר היעקוביני (כינוי צרפתי ל[[דומיניקנים]]) המוּלאם ברח' סט. אונורה, לא הרחק מבניין האסיפה. תוך זמן קצר החלו לקבל בקשות מאגודות מקומיות בערי השדה שרצו להצטרף אליהם כסניפים. ב-8 בפברואר 1790 נכתבה לראשונה חוקה מסודרת על ידי ברנאב, שקבעה שלושה יעדים למועדון: גיבוש חוקה לצרפת ברוח [[הצהרת זכויות האדם והאזרח]], דיון בשאלות שיעלו באסיפה וכינון קשרים עם סניפים בפרובינציה. אז גם אומץ השם הרשמי, "חברת ידידי החוקה" (Société des amis de la Constitution), אם כי השם "יעקובינים" דבק בהם בשל משכנם והפך לפופולרי הרבה יותר.
כפי שכתב טימותי טאקט, המועדון ייצג בשלב זה "קונפדרציית שמיכה" עצומה ומעורפלת: שהשתרעהזו השתרעה מאריסטוקרטים ליברלים שהפער בינם למלוכתיים היה אפסי, דוגמת לה פאייט (שהיה בתקופה זו האיש החזק במדינה, מפקד המשמר הלאומי שבעלי-בריתו ניהלו את מערכת המשפט) ורושפוקו-ליאנקור; מירבו, שנע בין השמאל והימין ללא הרף אך גם הוא החל לנטות לכיוון דומה; ורדיקלים מן הסוג של ברנאב, דופורט ולאמט. באפריל-מאי, כשהשמרנים באסיפה העלו הצעה להפוך את הקתוליות לדת המדינה, המריץ הדבר את הסניפים היעקוביניים לראשונה לפעולה במשותף, ושלוחות בפרובינציה תיאמו ביניהן עצומות נגד. עמדותיהם הפוליטיות, הפתיחות לציבור ואווירת הדיון החופשי, כולם המריצו מצטרפים חדשים בפריז ומחוצה לה.
ככל שהתמלאו התביעות המוקדמות של המהפכה, וככל שהתחוור היקפם של האלימות ואי-הסדר שעוררה, מי שנחשבו מתקדמים מאוד בראשיתה נדחפו לעמדות מתונות ושמרניות יותר. לה פאייט ומירבו, שתיעבו זה את זה אישית – הראשון היה גורם חזק בממשל, השני התבלט כנואם כריזמטי; שניהם התחרו למען השפעה בלעדית על המלך – היו מהראשונים לעבור תמורה כזו, ונתפשו בעיני הרדיקלים כאויבים בכח. מירבו ולה פאייט היו אנשי האצולה הליברלית, בעוד שדופורט, ברנאב ודומיהם ייצגו יותר את האליטות השאפתניות במעמד השלישי והתאמצו לגייס את ההמונים הפריזאיים למטרתם. אבל השנאה ביניהם נבעה לא פחות ממניעים אישיים של תאוות שררה: מאז החודשים הראשונים, הם ניסו לקדם כל אחד את מועמדיו שלו לתפקידים שונים בממשל החדש. מירבו, במיוחד, הואשם בשיתוף פעולה עם "האריסטוקרטים" ובכניעה מבישה לכתר. אבל גם קיצוני ההווה מצאו עצמם בצלם של כוחות חדשים משמאל באביב 1790. [[רובספייר]], ז'רום פטיון ועוד כמה קראו לצעדים מקיפים בהרבה, כולל זכות בחירה אוניברסלית לגברים, דבר שנראה אפילו לברנאב מרחיק לכת.
|
