מבצע רעם מתגלגל – הבדלי גרסאות

מבצע רעם מתגלגל חשף בעיות רבות של הכוחות הצבאיים שהשתתפו בו והחמיר בעיות נוספות. סוגיית מפתח בין-זרועית (שלא באה לידי פתרון עד [[1968]]), הייתה בעיית הפיקוד ב[[דרום-מזרח אסיה]]. דיוויזיית האוויר השנייה של [[חיל האוויר של ארצות הברית]] (שב-[[1 באפריל]] [[1966]] הפכה להיות [[חיל האוויר השביעי של ארצות הברית]]), הייתה אחראית לכאורה על הפעולות האוויריות בשמי צפון ודרום וייטנאם. עם זאת, היא הייתה כפופה לפיקוד הסיוע הצבאי בווייטנאם ולמפקדו, [[גנרל]] [[ויליאם וסטמורלנד]], שנטה לראות את מוקד הבעיות שלו בדרום. לחיל האוויר השביעי/השלושה עשר, שהתמקם בתאילנד, שביצע את רוב התקיפות האוויריות בצפון וייטנאם, היה פיקוד כפול. הוא דיווח למפקדת חיל האוויר השביעי על סוגיות מבצעיות ולמפקדת חיל האוויר השלוש עשרה (ששכנה ב[[פיליפינים]]) על בעיות לוגיסטיקה ומנהלה. מורכבות פיקודית זו נעשתה סבוכה אף יותר כאשר פוצל המאמץ האווירי לארבעה מרחבים מבצעיים נפרדים (בצפון וייטנאם, בדרום וייטנאם, בצפון לאוס ובדרומה).

 

 

 

קושי נוסף שנחשף כתוצאה ממבצע רעם מתגלגל הייתה חוסר המוכנות של חיל האוויר למבצע. ייעודם של מטוסי החיל וההכשרה שטייסיו קיבלו היו לבצע פעולות אסטרטגיות כנגד ברית המועצות במסגרת [[מלחמה גרעינית]], לא מלחמה קונבנציונאלית. מבצע רעם מתגלגל חשף שנים של הזנחה בטקטיקה הקונבנציונאלית והיכולות של כלי הטיס וחימושם לא התאימו למשימה שהוטלה עליהם. חיל האוויר גם מצא עצמו במבוכה מהעובדה שמוכנותו של הצי הייתה טובה יותר. ברשותו של הצי היה הדגם היחיד של מטוס קרב-הפצצה הכשיר לכל מזג אוויר שהיה במצאי של הכוחות המזוינים של ארצות הברית, ה-[[A-6 אינטרודר]] והם היו גם אחראים לפיתוחו של ה[[מקדונל דאגלס F-4 פנטום]], שהפך להיות למטוס שהשימוש בו היה הנפוץ ביותר במלחמת וייטנאם.