התקופה הממלוכית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←קישורים חיצוניים: לא פעיל |
מ ←כיבוש הארץ והתבססות: קישורים פנימיים |
||
שורה 27:
ב-[[1268]] כבש בייברס את [[יפו]] וב-[[1271]] ערך מסע נוסף בגליל לחיסול המצודות הצלבניות האחרונות שעוד שרדו ובראשן [[מונפור (מבצר)|מבצר המונפור]]. הערים הצלבניות שנותרו על תילן לאחר תום שלטונו של בייברס ([[1277]]) היו [[עכו]], [[צור]] ו[[צידון]].
החל מאמצע שנות ה-60 פנה בייברס לשקם את הארץ. הוא עודד התיישבות של קציניו בארץ וחילק להם שטחי אדמה (אותם עיבדו [[צמיתות|אריסים]]). הוא פיתח את צפת, מיד לאחר כיבושה, כבירת הגליל והציב בה מושל חזק ובעל סמכויות. הוא פיתח מרכזי מסחר בג'לג'וליה, קאקון, לוד, [[יבנה]] ועוד. בייברס יזם את פיתוח [[דרך הדואר]] שאיפשרה לפרש רכוב על סוס להגיע בביטחון ובמהירות מקהיר לדמשק בארבעה ימי רכיבה. הקמת הדרך חייבה בניית [[גשר]]ים וסילוק מכשולים, הקמת מתקני דרך
בייברס, לא-מוסלמי מלידה אלא מומר, הקפיד לשמור על חוקי האסלאם וטרח לפרסם את הדבר. הוא הגן וכיבד את הדת וחוקיה. הוא הקפיד על שמירה קפדנית על חוקי האסלאם, ובכלל זה חוקים שהגנו על הנתינים מפני שרירות-ליבם של תקיפים מקומיים שדוכאו ביד ברזל. בייברס ראה עצמו ממשיכו של [[עומר בן אל-ח'טאב]], כובש ירושלים המוסלמי הראשון ([[644]]). לפיכך היה מגן [[ד'ימי|בני החסות]]: ה[[יהודים]] וה[[שומרונים]] וכן ה[[נוצרים]] בני-הארץ (ה[[ארמנים]], ה[[מארונים]], ה[[קופטים]] וה[[הכנסייה האשורית|אשורים (סורים)]]){{הערה|אך ללא ה[[קתולים]], ה[[גאורגים]] וה[[יוונים אורתודוקסים|יוונים האורתודוקסים]] שלהם ישנן קהילות-אם באירופה.}}. בייברס קרא ליהודים לשוב ולהתיישב בארץ בכלל ובירושלים בפרט, תחת הגנת השלטון. בני חסות אמנם חויבו לשלם [[מס גולגולת]] וחלו עליהם איסורים שונים והגבלות (כגון איסור על שתיית [[יין]], חיוב לבישת מלבושים מזהים ועוד), אך ההגנה על גופם ופולחנם הייתה מצוות-דת שנאכפה על ידי השלטון, לפחות כל עוד השלטון היה יציב.
| |||