מפ"ם – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ תיקון קישור
מ הפיכת "ממשלת אחדות לאומית" ל"ממשלת אחדות לאומית (ישראל)" באמצעות AWB
שורה 15:
{{שם|מַפָּ"ם}} (ראשי תיבות: '''מפלגת הפועלים המאוחדת''') הייתה [[מפלגה]] [[ציונות סוציאליסטית|ציונית סוציאליסטית]] [[ישראל]]ית אשר הוקמה בינואר [[1948]] כאיחוד בין "[[מפלגת פועלים השומר הצעיר]]" ובין "[[התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון]]".
 
מפ"ם הייתה הסיעה השנייה בגודלה ב{{ה|כנסת הראשונה}} (19 ח"כים) והאופוזיציה הראשית לממשלתו של [[דוד בן-גוריון]]. באותו זמן הזדהתה בכל עם [[ברית המועצות]] ועם התנועה ה[[קומוניזם|קומוניסטית]] העולמית, פרט לנושא של יחס התנועה הקומוניסטית לציונות, שלגביו סברה שהייתה טעות של התנועה הקומוניסטית, אשר תתוקן עם הזמן.
 
ב-[[1954]] פרשו מהמפלגה אנשי [[אחדות העבודה]] בעקבות מחלוקת בשאלת היחס לברית המועצות ונותרו בה יוצאי [[השומר הצעיר]]. בהרכב זה התמודדה מפ"ם כמפלגה עצמאית מהכנסת השלישית (1955) עד השישית (1965) ומנתה 8–9 ח"כים, הייתה שותפה בממשלות בהנהגת [[מפא"י]]. לקראת הבחירות לכנסת השביעית (1969) יצרה סיעה משותפת עם [[מפלגת העבודה]] בשם "[[המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת]]" (שכונתה בקיצור בשם המערך, והייתה הסיעה השנייה בכינוי זה, לאחר "המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל" שקדם לה, בין מפא"י לבין [[אחדות העבודה - פועלי ציון]]), אולם שמרה על מסגרתה העצמאית כמפלגה.
שורה 27:
ב[[שנות השלושים]] של [[המאה ה-20]] עבר היישוב העברי ב[[ארץ ישראל]] סידרה של טלטלות פוליטיות ואידאולוגיות. בקרב תנועת הפועלים נסתמנו שני כיוונים מרכזיים. הראשון, הממוסד והפרגמטי, אותו ייצגה [[מפא"י]], והשני, המהפכני, הרדיקלי, אליו הובילו אחרים.
 
מפא"י נוסדה בשנת [[1930]] מאיחוד מפלגות [[הפועל הצעיר]] ו[[אחדות העבודה]]. איחוד זה הותיר מחוץ לשורות המפלגה החדשה את המפלגות "מפלגת [[השומר הצעיר]]" ו"[[פועלי ציון שמאל]]". "השומר הצעיר" לא עמדה מחוץ למחנה ולא פרשה מן [[ההסתדרות הציונית העולמית]] (כמו "פועלי ציון שמאל" והתנועה הרוויזיוניסטית). "מפלגת השומר הצעיר" ו""פועלי ציון שמאל", נשארו במסגרת [[הסתדרות העובדים הכללית|ההסתדרות]] והמשיכו ליטול חלק במוסדות היישוב המאורגנים ובתנועות ההגנה הממוסדות. עם זאת הן ראו עצמן כממשיכות את [[מלחמת המעמדות]] באמצעות "בניין הארץ" ו"[[חלוציות]]", תוך שהן משלבות את תורתו של [[דב בר בורוכוב]] עם יסודות [[מרקסיזם לניניזם|מרקסיסטיים לניניסטיים]]. חילוקי הדעות נגעו לעצם שאלות היסוד שעמדו אז במבחן - אנשי השומר הצעיר תמכו ב[[מדינה דו-לאומית]] כפתרון לבעיות השעה. אנשי מפא"י הסתייגו מכך. אנשי השומר הצעיר ראו עצמם כבעלי זיקה שאינה ניתנת לניתוק ל[[ברית המועצות]] ולעומד בראשה [[יוסיף סטלין|סטלין]], דבר שהיה רחוק ממחשבתם של מנהיגי מפא"י כ[[דוד בן-גוריון]] ו[[ברל כצנלסון]]. אנשי השומר הצעיר פעלו במספר ארגונים, בין היתר במסגרת מפלגה עירונית שנקראה "[[הליגה הסוציאליסטית]]" אשר קמה בשנת [[1936]], אם כי עיקר כוחם היה במסגרת הקיבוצים.
 
בבחירות ל[[ועידת ההסתדרות|וועידת ההסתדרות]] שנערכו בשנת [[1941]] זכו אנשי מפא"י בכ-70% מן הקולות, בעוד שאנשי השומר הצעיר, פועלי ציון שמאל, ו"הליגה הסוציאליסטית" זכו בכ-25% מן הקולות.
 
במפא"י עצמה קמו ועלו קולות שמאליים, של חלק מאנשי תנועת "אחדות העבודה" שהתרכזו בעיקר במסגרת "הקיבוץ המאוחד" וכן בקרב כמה חוגים שמאליים עירוניים נלווים. מתחים אידאולוגיים בין אנשי השמאל הסוציאליסטי, בראשות [[יצחק טבנקין]], לבין דוד בן-גוריון, אשר החל לחשוב במונחים "ממלכתיים", אשר היה בהם כדי להסיט הצידה את האינטרסים הצרים של הפועלים ושל אנשי הקיבוצים, לקראת הקמת המדינה ועיגון מוסדותיה, כמו גם יריבויות אישיות בין אנשי [[העלייה השנייה]] ואנשי [[העלייה השלישית]] הביאו בשנת [[1944]] לפרישת "סיעה ב'" בראשותו של טבנקין ממפא"י. בשנת [[1946]] התאחדו אנשי טבנקין ואנשי "פועלי ציון שמאל" ליצירת מפלגת "[[התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון]]". בתחום המדיניות הציונית היה הבדל גדול בין מפלגה זו לבין "השומר הצעיר". בעוד "השומר הצעיר" דגל במדינה דו-לאומית - מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" דרשה לפעול להקמת מדינה יהודית בכל ארץ ישראל והתנגדה לקו של בן-גוריון שדרש הקמת מדינה יהודית לאלתר אף במחיר חלוקת הארץ. רק סמוך ל-14 במאי 1948 הצליח בן-גוריון להביא לתמיכת שתי מפלגות אלה בהחלטה על הכרזת העצמאות ועם הקמת המדינה נראתה המחלוקת הקשה בין שתי המפלגות בנושא אופי הפתרון המדיני לשאלת הבית הלאומי היהודי כבלתי רלוונטית.
 
הקרבה האידאולוגית בין מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" ובין מפלגת "השומר הצעיר" ביתר התחומים (מלחמת מעמדות, מרקסיזם, תמיכה בברית המועצות), הביאה בשנת [[1948]] לאיחודן תחת השם "מפ"ם" - מפלגת הפועלים המאוחדת. כך הוקמה מפ"ם בחודש ינואר 1948. הניגודים שהיו בין המפלגות - נטייתם של אנשי "אחדות העבודה" לאקטיביזם ביטחוני (מקץ שנים רבות יהיו אנשים כטבנקין ו[[ישראל גלילי]] בין אנשי "[[ארץ ישראל השלמה]]") אל מול הפשרנות המדינית של אנשי השומר הצעיר - שנראו כבלתי רלוונטיים (לאחר החלטת ה[[או"ם]] בדבר חלוקת הארץ, פרוץ [[מלחמת העצמאות]] וההכרזה על הקמת [[מדינת ישראל]]) באו לידי ביטוי מאוחר יותר ותרמו לפירוק השותפות בשנת 1955.
שורה 41:
ב-[[25 בינואר]] [[1949]] התקיימו [[הבחירות לאספה המכוננת|הבחירות]] ל[[האספה המכוננת|אספה המכוננת]], היא הכנסת הראשונה. בבחירות אלו זכתה מפ"ם בהישג נאה - 19 מנדטים. מפא"י זכתה ב-46 מנדטים. לכאורה, ניתן היה בשילוב זה של מפלגות הפועלים להקים קואליציה יציבה, אשר תיקח את המדינה הצעירה אל כיוון שמאלי, חלוצי, התומך באידאולוגיה קומוניסטית מובהקת, כפי שראו אנשי המפלגות הפועליות בחזונם. חזונו של בן-גוריון היה שונה. בן-גוריון העדיף את ה"[[ממלכתיות]]" על ה"חלוציות" ואת הסוציאליזם הפרגמטי על פני הקומוניזם שתמכו בו אנשי מפ"ם. עיגונם של מוסדות המדינה, עיצובם בתוואי ממלכתי, והדגשת כוחה של המדינה הצעירה כמדינה, אל מול גופים בעלי זיקה מפלגתית שקמו בתקופת טרום המדינה, ודרשו לשמר את כוחם אף במסגרתה, היו לעדיפות הראשונה שראה בן-גוריון אל מול עיניו. אל מול ניסיונות גופים ומפלגות מימין ומשמאל לשמר כוחות [[צבא]]יים עצמאיים או עצמאיים למחצה, נקט בן-גוריון באמצעים תקיפים. הטבעת ספינת הנשק [[אלטלנה]] ב-[[22 ביוני]] 1948, הייתה בבחינת איתות ברור לכוונותיו של בן-גוריון להכפיף את כל הכוחות הצבאיים לפיקוד אחיד. באוקטובר [[1948]] הורה בן-גוריון על פירוק ה[[פלמ"ח]] שנראה כגוף בעל זיקה מפלגתית למפ"ם. חששו של בן-גוריון היה כי אם יצרף את מפ"ם לממשלתו, לא יוכל להנהיג את ה"ממלכתיות" בכל תחומי החיים, בה ראה ערך חשוב בתקופה זו של עיצוב דמותה של המדינה. חשש נוסף היה כי לא יוכל לקיים מדיניות חוץ עצמאית כשלמרכיב כה חשוב בממשלתו יש זיקה לברית המועצות. בשל כל אלו הוקמה הממשלה משילוב של מפא"י, מפלגות דתיות, ומפלגות המצויות מימין למפא"י כ"[[פרוגרסיבים]]". אנשי מפ"ם מצאו עצמם ב[[אופוזיציה]], אם כי לא היו "מוקצים" כ[[תנועת החרות|חרות]] ו[[מק"י]] אשר [[בלי חרות ובלי מק"י|הוכרזו על ידי בן-גוריון כמצויות מחוץ להסכמה הלאומית הישראלית]]. עם זאת היו אנשי מפ"ם מחוץ למעגל קבלת ההחלטות, כאשר נדונו, הוחלטו, ונקבעו לדורות שאלות של [[דת]] ומדינה, [[חינוך]], שאלות [[כלכלה|כלכליות]] ושאלות של מדיניות.
 
מפ"ם בתקופה זו הייתה מפלגה מגובשת, בעלת [[עיתון]] יומי משלה, "[[על המשמר]]", שהחל לצאת לאור בתקופת [[מלחמת העולם השנייה]] ואשר בעמודו הראשון הופיעה הסיסמה "לציונות, לסוציאליזם, ולאחוות עמים", שהם שלושת ערכי הליבה של "[[השומר הצעיר]]". ילדי הקיבוצים למדו בבתי ספר השייכים ל"[[זרם העובדים]]" בהם הייתה השפעת האידאולוגיה ה[[סוציאליזם|סוציאליסטית]] חזקה ("זרם העובדים" בוטל עם חקיקת חוק חינוך חובה בשנת [[1953]]). לילדים הוציאה מפ"ם אף שבועון בשם "משמר לילדים", שהתחרה ב"דבר לילדים" שבועון הטף של [[ההסתדרות]] (שמפ"ם אמנם השתייכה אליה, אך נשלטה וכוונה על ידי מפא"י). למפלגה הייתה אף הוצאת ספרים משלה, [[ספרית פועלים]]. מבסיס כוחה העצמאי בקיבוצים, נראה היה כי המדובר במפלגה הראויה לשמש כאלטרנטיבה שלטונית לכל דבר.
 
ביקורת קשה נמתחה על תמיכתה הבלתי מסויגת של מפ"ם בסטלין (פרט להסתייגותה מ"אי-הבנה" של סטלין בנושא הציונות). ביטויי התמיכה הגיעו לשיא בסיקור מות סטלין ב"על המשמר". יש לזכור כי בתקופה זו, שמיד לאחר הקמת המדינה, נחשב סטלין על ידי רבים לידיד גדול של היישוב העברי. היה זה סטלין אשר אנשיו לחמו כנגד [[היטלר]], ושחררו את מחנה [[אושוויץ]]. היה זה סטלין אשר הורה לנציגיו ב[[או"ם]] להרים את ידם בעד הקמת מדינת ישראל, ובכך איפשר את הקמתה, והיה זה סטלין אשר היה בין הראשונים שהכירו במדינה הצעירה. עובדות אלה האפילו אצל אנשי מפ"ם על התנגדותו רבת השנים של סטלין לציונות, על כל פשעיו, שהיו ידועים במידה רבה כבר בתקופה זו, ועל האנטישמיות הברורה שהפגין בשנותיו האחרונות (ובין היתר ב[[משפטי פראג]], ברדיפתו של [[רודולף סלנסקי]] וב[[משפט הרופאים]]). אמנם גם משיקולי "ריאל פוליטיק" יכול היה אדם כ[[משה סנה]] להגיע למסקנה כי הקומוניזם הוא עתידו של העולם, וכי למטרה זו על מדינת ישראל לשמור על יחסים טובים עם ברית המועצות מאינטרס אנוכי טהור. זאת, בניגוד לגישתו הפרו-מערבית של [[דוד בן-גוריון]].
שורה 49:
הניגודים הבסיסיים בין אנשי "אחדות העבודה" ובין אנשי "השומר הצעיר" במפ"ם, אך התגברו ככל שסערת מלחמת העצמאות חלפה, והמפלגה מצאה עצמה באופוזיציה, כאשר אנשי השומר הצעיר דוחפים לכיוון שהם ראו כ[[אינטרנציונליזם|אינטרנציונליסטי]] ולהזדהות עם מדיניות ברית המועצות, בעוד שאנשי אחדות העבודה, אקטיביסטים ובעלי דעה עצמאית, מתקשים להתיישר לפי קו זה ולעתים מביעים תמיכה במדיניותו של בן-גוריון. בימיה הראשונים של המדינה הביא המתח בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם למשבר בתנועת [[הקיבוץ המאוחד]], אשר הביא אף ל[[הפילוג בקיבוץ המאוחד|פילוגים בקיבוצים]]. עם חלוף הזמן החלו אנשי אחדות העבודה רואים יותר ויותר את המשותף בינם ובין אנשי מפא"י, ואת ההבדלים בינם ובין אנשי השומר הצעיר, והאיחוד בין אחדות העבודה והשומר הצעיר החל להראות מלאכותי יותר ויותר.
 
בסוף [[1952]] חל קרע במפ"ם בעקבות [[משפטי פראג|משפטו בפראג]] של [[מרדכי אורן]]. אורן, [[שליח (ציונות)|שליח]] [[השומר הצעיר]] ל[[פראג]], נעצר והואשם בריגול על לא עוול בכפו, באווירה הכללית של [[ציד מכשפות]] ששררה בגוש הקומוניסטי בימיו האחרונים של [[סטלין]]. אורן היה בשר מבשרה של התנועה, ומעצרו היווה מכה קשה לאמונותיהם של חבריה. יש שטענו כי המדובר בשגיאה, יש שטענו כי המדובר בעלילה, אך שניים מראשיה הבולטים של מפ"ם, [[משה סנה]] ו[[יעקב ריפתין]], התבטאו בפומבי בזכות מעצרו של אורן והצדיקו את פעולות המשטר הקומוניסטי בפראג. סנה (יחד עם [[אברהם ברמן]] ו[[רוסתם בסתוני]]) פרש מן המפלגה והקים בינואר [[1953]] את [[סיעת שמאל]]. ריפתין חזר כבר במרץ 1953 למפ"ם, וב-[[1954]] הצטרפו סנה וחבריו ל[[מק"י]], המפלגה הקומוניסטית הישראלית. רק בשנת [[1956]] שב מרדכי אורן לארץ, לאחר ששוחרר מכלאו, והמשיך בפעילותו במפ"ם, תוך שהוא מצהיר כי החוויות הקשות שעבר ב[[כלא]] הצ'כי לא ערערו את אמונתו בצדקת הדרך.
 
פרישת אנשי סנה ממפ"ם לא הביאה לאיחוד השורות עם אנשי אחדות העבודה, אלא להפך, הדגישה את הקרע בין מחנה השומר הצעיר השמאלי, בעל הזיקה לברית המועצות והעיוורון הסלקטיבי באשר לפשעי המשטר הסטליניסטי, ובין אנשי אחדות העבודה. בשנת 1954 הקימו אנשי אחדות העבודה עיתון יומי בשם "[[למרחב]]" אשר התחרה עם עיתונה של מפ"ם "על המשמר". אנשי השומר הצעיר דרשו כי הופעת העיתון תיפסק. הייתה זו העילה הרשמית לפרישת אנשי אחדות העבודה ממפ"ם, שנותרה מגובשת כמפלגה בה אנשי "השומר הצעיר" היו המרכיב העיקרי.
שורה 60:
בשנים אלו התגבשה המפלגה כתנועה ציונית סוציאליסטית, בעלת גישה פרגמטית, ואידאולוגיה שמאלית מגובשת, הנמצאת מעט שמאלה למפלגת השלטון. בסיס כוחה של התנועה היה [[הקיבוץ הארצי]], ממנו יצאו שני מנהיגיה הגדולים בשנים אלו [[מאיר יערי]] ו[[יעקב חזן]]. אישים אלה הובילו את הקו האידאולוגי של המפלגה, וניווטו אותה בשנים אלו, וזאת מבלי שהיו חברים בממשלה. הייתה זו דוגמה נדירה בשדה הפוליטיקה הישראלית לשיתוף פעולה בין שני אישים שנחשבו לסמכות עליונה ולמורי הלכה בעיני חברי מפ"ם, אשר פעלו שלא מתוך יריבות, והביאו לאחדות השורות במפלגתם.
 
האידאולוגיה המפ"מית בשנים אלו כללה אחווה יהודית ערבית (מפ"ם הייתה המפלגה הציונית הראשונה אשר מטעמה נבחר חבר כנסת ערבי, הוא חבר הכנסת [[רוסתם בסתוני]]. חברי כנסת ערבים כ[[מוחמד ותד]] ו[[חסין פארס (חבר הכנסת)|חסין פארס]] ייצגו את מפ"ם במשך שנים רבות, ומפ"ם התנגדה לממשל הצבאי שהושת על ערביי ישראל, ופעלה לביטולו), הפרדה בין דת ומדינה, סוציאליזם, ופשרנות מדינית. גישתה של מפ"ם אל בעיות הביטחון הייתה כי על אף שעל המדינה לשאוף לשלום עם אויביה, עליה להיות מוכנה להגן על עצמה.
 
בנובמבר [[1958]] הזדעזעו אנשי המפלגה ממעצרו של אחד ממנהיגיה וממנהיגי הקיבוץ הארצי, אהרון "אהרונצ'יק" כהן, באשמת מגע עם סוכן זר, לאחר שנמצא כי כהן היה במגע עם [[דיפלומט]]ים סובייטיים. כהן נדון לשנתיים וחצי שנות מאסר לאחר ערעור.
 
מ[[וסילי מיטרוחין|מסמכי מיטרוחין]] שנחשפו ב-[[2016]] עולה שה[[קג"ב]] ניהל מבצע לחדירה למפ"ם, ושבין הישראלים שהופיעו בארכיון שלו כסוכנים היו חברי הכנסת [[משה סנה]] (עוד לפני פרישתו), [[אלעזר גרנות]] ו[[יעקב ריפתין]].{{הערה|{{ynet|רונן ברגמן|בשירות אמא רוסיה|4870481|28 באוקטובר 2016|}}}}. לא ניתן לדעת האם הם העבירו מידע סודי, ו[[איסר הראל]] כתב בספרו ""ריגול סובייטי — קומוניזם בארץ ישראל" שלהערכתו סנה לא היה מרגל.
 
בשנת [[1961]] הוקמה ממשלה ללא מפ"ם, לאחר שדרישותיה הקואליציוניות (שהיו רובן במישור הפרסונלי) לא נענו. מפ"ם שבה אל הקואליציה לאחר [[הבחירות לכנסת השישית]] בשנת [[1965]], לממשלתו של [[לוי אשכול]].
 
==המערך==
ככל שחלפו השנים הפכה המפלגה למתונה ופרגמטית יותר. לאחר [[מלחמת ששת הימים]] הביעו מנהיגי המפלגה את דעתם כי יש להחזיק בשטחים שנכבשו במלחמה עד להשגת הסכמי שלום עם [[מדינות ערב]]. מפ"ם נראתה כאגף השמאלי של מפלגת העבודה. למצב זה ניתנה גושפנקה בשנת [[1969]] כאשר הסתפחה מפ"ם למפלגת העבודה ליצירת גוש פרלמנטרי משותף בשם [[המערך השני|המערך]] (השני). על אף רצונם של רבים באיחוד מלא של המפלגות, התעקשו אנשי האגף השמאלי במפ"ם לשמור על מסגרות נפרדות.
 
עם עליית [[הליכוד]] לשלטון, הפך המערך ממפלגת שלטון למפלגת אופוזיציה. במסגרת זו היו אנשי מפ"ם פעילים באופוזיציה לממשלות הליכוד השונות, ובהתנגדות למדיניות הכלכלית הליברלית, למדיניות החוץ ול[[מלחמת לבנון הראשונה]].
 
==הפרישה מן המערך והאיחוד לתנועת מרצ==
בשנת [[1984]], לאחר שהתיקו ב[[הבחירות לכנסת האחת עשרה|בחירות לכנסת האחת עשרה]] הביא להקמת [[ממשלת אחדות לאומית (ישראל)|ממשלת אחדות לאומית]] פרשה מפ"ם מן המערך (כן פרש ח"כ [[יוסי שריד]] אשר הצטרף לתנועת [[רצ]]), מכיוון שסירבה לשבת בממשלה אחת עם [[הליכוד]]. מפ"ם נותרה באופוזיציה, שם הייתה השפעתה שולית ביותר, מכיוון שהקואליציה הייתה חזקה מאוד וכללה 97 חברי כנסת. [[הבחירות לכנסת השתים עשרה]] היו משמעותיות ביותר בדרכה של המפלגה, שכן זו הפעם הראשונה שהתמודדה באופן עצמאי מאז שנת [[1965]], כעשרים ושלוש שנים. בבחירות אלו, בהן הנהיגו את המפלגה [[יאיר צבן]] ו[[חיים אורון]] זכתה המפלגה ב-3 מנדטים בלבד, דבר שנחשב להישג בימים ההם, למרות כוחה הרב בשנות ה-50 (פרט לצבן ואורון נבחר לכנסת אף [[חסין פארס (חבר הכנסת)|חסין פארס]]).
 
במהלך כהונת הכנסת השתים עשרה הפך שיתוף הפעולה בין מפ"ם, רצ ו[[מפלגת שינוי|שינוי]] להדוק יותר ויותר, כאשר בשאלה העיקרית שעמדה אז על הפרק, שאלת עתיד השטחים והמשא ומתן עם [[אש"ף]] - לא היה כל שוני בין המפלגות. רצ כללה גם גורמים כ[[רן כהן]] בעלי דעות כלכליות וחברתיות הדומות מאוד לאלו של אנשי מפ"ם. מפ"ם מצידה תמכה בחיזוק [[זכויות האדם]] ו[[שלטון החוק]] להם הטיפו חברי רצ ושינוי. ההבדלים האחרים בין המפלגות נראו כמשניים, אל מול היתרון שבהליכה אל הבחירות לכנסת ה-13 כגוף שמאל מאוחד. ואכן בשנת [[1992]] התחברה מפ"ם ה"שמאלית" עם [[מפלגת שינוי|שינוי]] ה"[[ליברליזם|ליברלית]]" ועם רצ הרדיקלית, מיסודה של [[שולמית אלוני]] במסגרת התאגדות יונית חילונית, [[מרצ]] ומאז היא מתמודדת בבחירות ל[[הכנסת|כנסת]] בשורות מפלגה זו, עמה התמזגה בסופו של דבר מיזוג מלא בשנת [[1997]]. בשנת [[1994]] נסגר עיתונה של מפ"ם, "[[על המשמר]]". בראשית [[המאה ה-21]], מפ"ם היא חלק ממפלגת [[מרצ-יחד]] ובשנת [[2008]] אף נבחר [[חיים אורון]], נציגה של מפ"ם ההיסטורית במרצ-יחד, ליו"ר המפלגה. תוצאות [[הבחירות לכנסת השש עשרה]] בשנת [[2003]] העניקו למפלגה המאוחדת שישה מנדטים בלבד, דבר שגרם לדחיקתה אל עמדה חסרת ההשפעה שיש לה כיום. המצב אף החמיר לאחר [[הבחירות לכנסת השמונה עשרה]], בהן זכתה [[התנועה החדשה מרצ]] בשלושה מנדטים בלבד. עם זאת, מתוך שלושת נציגי מרצ לכנסת השניים הראשונים (חיים אורון ו[[אילן גילאון]]) היו אנשי מפ"ם במקורם. לאחר [[הבחירות לכנסת התשע עשרה]] בשנת [[2013]] נותר בסיעת מרצ בכנסת רק חבר אחד (מתוך ששה), שהיה בעבר חבר מפ"ם (אילן גילאון) ואף לא חבר קיבוץ אחד מקיבוצי [[הקיבוץ הארצי השומר הצעיר]] לשעבר. רוב יחסי של חברי קיבוצים אלה הצביע בבחירות של 2013 עבור [[מפלגת העבודה]]. ב[[הבחירות לכנסת העשרים|בחירות 2015]] שוב נבחר רק נציג אחד חבר מפ"ם, שוב אילן גילאון.
שורה 163:
| 6 מנדטים (מתוך 44 ל[[המערך השני|רשימה]] כולה): [[חייקה גרוסמן-אורקין]], [[אלעזר גרנות]], [[מוחמד ותד]], [[גדי יציב]], [[אמירה סרטני]], [[יאיר צבן]], [[ויקטור שם-טוב]]
|
* ב-[[22 באוקטובר]] [[1984]] פרשו ששת חברי [[מפ"ם]] מהמערך (גרוסמן-אורקין, גרנות, ותד, סרטני, צבן ושם-טוב)
* ב-[[15 במרץ]] [[1988]] פרש ויקטור שם-טוב מהכנסת. החליף אותו גדי יציב.
* ותד פרש ממפ"ם ב-[[12 ביולי]] [[1988]] והצטרף ל[[חד"ש]].
שורה 176:
| '''הכנסת ה-14 (1996) במסגרת מרצ'''
| 3 מנדטים (מתוך 9 ל[[מרצ|רשימה]] כולה): [[חיים אורון]], [[ווליד חאג' יחיא]], [[ענת מאור]]
| ב-[[1997]] התאחדו סופית המפלגות [[רצ]], [[מפ"ם]] ו[[מפלגת שינוי|שינוי]] שהרכיבו את הסיעה המשותפת והקימו את מפלגת [[מרצ]].
|}