הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1924 – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 54:
כשקולידג' נבחר להיות נשיא, התמזל מזלו בכך שהיה לו קבינט יציב שלא הוכתם מהשערוריות בממשל הרדינג. הוא זכה בלב הציבור בעזרת מעורבתו בשביתת הכורים בפנסילבניה, למרות שמושל המדינה, ג'יפורד פינצ'וט, היה האחראי לרוב המשא ומתן עם איגוד הכורים. אבל הפלגים השמרניים בתוך המפלגה הרפובליקנית עדיין פקפקו בשמרנותו של הנשיא החדש, בשל עברו הליברלי-יחסית בזמן כהונתו כמושל מסצ'וסטס. קולידג' גם לא היה המועמד המועדף שלהם לתפקיד סגן הנשיא ב-1920; הסנאטור ארווין לינרוט היה המועמד של מנהיגי המפלגה באותה השנה, אבל הצירים התנגדו לו. למרות זאת, קולידג' גם לא היה פופולרי בקרב האגפים הליברליים והפרוגרסיביים במפלגה. לאחר ניצחונותיהם של המועמדים הפרוגרסיביים בבחירות של 1922, הם התנגדו להמשך מדיניותו של הרדינג. בסתיו 1923, הסנאטור חירם ג'ונסון מקליפורניה הכריז על כוונתו להתמודד מול קולידג' בבחירות המקדימות, זאת בעוד שחבריו של הסנאטור רוברט לה פולט כבר תכננו להקים מפלגה שלישית.
קולידג' החליט לחסל את האיום מצד ג'ונסון בכך שניסה לזכות לתמיכה מצד ליברלים. הוא התחבר אל הסנאטור וויליאם בורה מאיידהו, וניסה לדבר על פיוס עם ברית המועצות בדצמבר כדי לזכות בתומכיו. למרות שברית המועצות הייתה מוכנה לכך, מזכיר המדינה, [[צ'ארלס אוונס יוז]], דחה את המדיניות הזאת. בורה עמד לנטוש את קולידג', אבל גילויי השחיתות בקרב הממשל הקודם שכנעו אותו להישאר ולנסות לשכנע את קולידג' להתקרב יותר לצד הליברלי. קולידג' עצמו נראה מהוסס בנוגע לתמיכה באחת מהדרכים. [[נאום מצב האומה]] שלו בינואר לא היה ליברלי או שמרני. הוא הבטיח לבורה שוב ושוב שיפטר את התובע הכללי, הארי
בנוסף לכך, היה על קולידג' לבנות מחדש את התשתית הארגונית של המפלגה שלו. ווילאם באטלר, יו"ר המפלגה, לא הפגין חיוניות מספקת בתפקיד, וקולידג' נאלץ ללכד את מפלגתו. הוא היה צריך לבסס את שליטתו במפלגה כדי להבטיח את מועמדותו.
| |||