המועדון היעקוביני – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
AddMore-III (שיחה | תרומות) |
AddMore-III (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 13:
לאחר הכרזת המלך [[לואי השישה עשר]] על כינוס [[אספת המעמדות של 1789]] והעלאת התביעה להעניק ייצוג כפול למעמד השלישי, קבוצת הרוב, ולמנות קולות לפי ראש ולא לכל שדרה כגוף אחד, ניצת בכל צרפת חיכוך פוליטי בין ה"פטריוטים" שתמכו בכך ובין השמרנים שעמדו על שימור הסדר הישן. מעטים היו המקומות שהסכסוך התלקח בהם בעזוז יותר מבחבל [[ברטאן]]. האצולה הייתה ענייה ברובה והתושבים אדוקים, והמחוז היה מאוחר יותר למוקד אנטי-מהפכני. הניגוד בין הפטריוטים לאויביהם היה חזק במיוחד. כשנענה המלך לתביעת הראשונים והכפיל את המעמד השלישי, מרבית (אבל לא כל) האצולה והכמורה הברטוניות סירבו להכיר בכך והחרימו את אספת המעמדות. רק הפטריוטים הברטונים, שרובם היו קיצונים ובלתי-מתפשרים בהתאם לסביבה המתוחה בה פעלו, הגיעו לו[[ורסאי]] באביב 1789.
ב-30 באפריל הקימו צמד פרקליטים ברטונים, איזאק לה שפלייה וז'אן דני לנז'ינה, אגודה שנועדה להפגיש את הצירים מהחבל ולתאם ביניהם. הם התכנסו בקפה אמורי שבוורסאי, לא הרחק מהארמון ומבניין האסיפה, והתבלטו במהרה בקו הפטריוטי הנוקשה שהפגינו. מעט ידוע על "המועדון הברטוני" המקורי מאחר שלא נשמרו פרוטוקולים, אך במהרה משך צירים רבים מחוץ לחבל שצידדו בעמדות פוליטיות דומות: [[אונורה מירבו]], [[עמנואל-ז'וזף סיאס]], [[אדריאן
בתוקף השתתפותם של בכירים כאלו (סיאס עמד מאחורי הכרזת האסיפה הלאומית ב-10 ביוני) צבר המועדון השפעה גדולה. בראשית אוגוסט הניעו הצירים הברטוניים את "ביטול הפאודליזם", כשחברם הדוכס ד'אגיון ויתר על זכויות-היתר שלו ופתח בכך לילה סוער בו בוטלה בעצם חברת המעמדות ועמה כל המבנה הציבורי של צרפת. עם זאת, עד ספטמבר נחלש המועדון וחזר להיות מקום מפגש על בסיס אזורי. אבל חלק מפעילי הברטונים השתלבו עם אחרים שאחזו בעמדות פרוגרסיביות ויצרו שדולה שכונו בפי יריביהם "קבוצת [[פאלה רויאל]]", על שום קרבתם האידאולוגית למסיתים ולמתסיסים שפעלו באתר זה. ה"פאלה רויאל" מנה כמעט את כל הבולטים מבין הברטונים. לנוכח התחזקות הימין והגורמים השמרניים, הם היוו מיעוט שמאלני עם השפעה מוגבלת.{{הערה|Timothy Tackett, Becoming a Revolutionary: The Deputies of the French National Assembly and the Emergence of a Revolutionary Culture (1789-1790), Princeton University Press, 2014. עמ' 178, 184.}}
|