הבדלים בין גרסאות בדף "ריב ההיכל"

נוספו 4 בתים ,  לפני 3 שנים
בינתיים יצא קליי לעיר [[המבורג]], שם הקים ב-1817 בית-ספר מודרני לילדי היהודים. הוא נשא עמו את הרעיונות לתפילה מודרנית מברלין. בעיר הנמל הגדולה לא כיהן רב מאז התפטרותו של [[רפאל הכהן כ"ץ]] ב-1799, והנהגת הקהל הייתה בידי אב בית-הדין הישיש ר' ברוך בן מאיר עוזרש. רבים מהצעירים והאמידים יותר, בעיקר נשים שאך מעטות מהן ידעו די עברית כדי להבין את התפילה בבית-הכנסת הישן, קיבלו בחפץ את טיעוניו של קליי כי יש לכונן בית-תפילה חדש ברוח דומה לזו של וסטפליה וברלין. ב-17 בדצמבר 1817 קמה אגודה שנועדה לפעול לשם כך. לקליי הצטרפו שניים מבני העיר שנודעו כבקיאים במקורות, יצחק פרנקל ומאיר ישראל ברסלאו, כמו גם הדרשן שלמה זלמן הלוי (גוטהולד) סלומון, שהיה פעיל עוד ב'שולמית'.{{הערה|שם=מאיר}}
 
ב-1818 גבר המתח בברלין סביב נסיונותיו של בֶּר. בפברואר או במרץ שיגר וייל מכתבים ל[[מהר"ם בנט]] ב[[ניקלשבורג]] ולדיין רבי [[בצלאל רנשבורג]] ב[[פראג]], בבקשה לפנות לרבני איטליה כדי שיחזרו בהם. הוא כתב גם לרבי [[עקיבא איגר]] בפוזן בנידון, וזה יצר קשר עם חתנו, [[החת"ם סופר]]. כפי שציין משה סמט, הנימה של ההתכתבות בין שני האחרונים מעידה כי "ההתרגשות עדיין לא הייתה רבה, והתעניינותם הייתה תאורטית בעיקרה."{{הערה|שם=סמט3}} אליעזר ליברמן, לשעבר דיין בהונגריה שהשתקע בבירה והיה מקורב לבֶּר, פרסם להגנתו את קובץ התשובות 'נגה הצדק' בקיץ אותה שנה. זה כלל שניים מהמענים האיטלקיים, משם-טוב סאמון איש [[ליבורנו]] ויעקב חי רקנטי מו[[ורונה]]. אלה התירו שימוש בעוגב, בתנאי שלא יופעל על ידי יהודי בשבת, בטענה שאין מדובר בחוקות הגויים; כמו יתר המשיבים הסתמכו על דברי ה[[מהרי"ק]] לגבי כך שאיסור זה חל רק על מה שאין לו טעם חיובי. הם המליצו לעשות זאת ב[[שינוי (הלכה)|שינוי]] בכל מקרה.{{הערה|שם=דובין}} כמו כן היו שם מכתבים מהרבנים ההונגרים [[משה קוניץ]] ו[[אהרן חורין]]. הראשון התיר בקצרה [[הגייה ספרדית]] וכלי שיר. חורין – שבניגוד לרבים מבני דורו שנשאו במשרת רבנות, הפגין בגלוי את הזדהותו עם ההשכלה והמגמות המתחדשות; ב-1803 הביע רעיונות פילוסופיים שהושפעו בבירור ממנדלסון בספרו "עמק שווה", גונה כאפיקורוס על ידי בנט ונאלץ לגנוז את חיבורו – כתב תשובה מקיפה לגבי שימוש בשפת המקום בתפילה, מוזיקה (כולל עוגב), הקמת מניינים נפרדים בהקשר ל'לא תתגודדו' וביטול התפילה בלחש.{{הערה|סמט, עמ' 243-245.}} ליברמן השמיט את התאריכים מהתשובות האיטלקיות,{{הערה|שם=דובין}} והוסיף פרק נרחב משלו. שם, תוך עירוב תפישות משכיליות עם דברי פילוסופים מימי הביניים כמו [[יהודה אריה ממודנה]], תקף את השמרנים והאשים אותם בנוקשות, רדיפת כבוד והתעלמות מהאדישות לדת הפושה בקרב הצעירים: {{ציטוטון|אשר על הפרת המנהגים מצוות אנשים מלומדה תשמיעו עד השמים קולכם, ועלי הפרת דעת מצוות אלוקינו תקפצו פיכם.}} בין היתר, הצדיק את ההמעטה בחשיבות השיבה לציון בטיעון כי גם תפילה יתרה על כך היא בגדר של [[דחיקת הקץ]]. החיבור, עם המאמר המתריס של ליברמן, היה אתגר משמעותי לסמכות הממסד הרבני: תוך התבססות על מקורות, הוא תקף אותם והעלה טענות מהותיות על הנוהג הדתי, מהות התפילה ואופי ההנהגה.{{הערה|שם=מבורך}}{{הערה|סמט, עמ' 250-252.}} כשהתפרסם עורר מהומה, בעיקר בגלל התשובה המקיפה של חורין שהתקבלה על רבים בברלין. בראש השנה תקע"ט (1-2 אוקטובר 1818) התחוללו תגרות בבית-הכנסת המרכזי בין שני הצדדים.{{הערה|שם=סמט3|משה סמט, '''החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה''', הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל, 2005. עמ' 256.}} עקב התנגדות הקהילה והשלטונות הפרוסיים, שחששו שכל שינוי שיהפוך את היהדות למושכת יותר יפחית את תנועת המתנצרים, הוצרו צעדיהם של בֶּר ויעקבסון והמניין נסגר סופית ב-1823. בברלין הייתה השפעת השו"ת מועטה; הסערה הגדולה סביבו הייתה עתידה להתחולל בהמבורג.{{הערה|שם=מאיר}}
 
==="דברי הברית"===