פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 2 בתים ,  לפני שנתיים
"אלה דברי הברית" לא היה הפרסום היחיד נגד ההיכל. יציאתו הביאה לגל של כתבים בעד ונגד. בניגוד לקו האורתודוקסי הרשמי, יכלו סופרים פרטיים להעלות את נושא המשיח באופן בוטה וישיר הרבה יותר. הרב אברהם לוונשטאם מ[[אמדן]] הסמוכה העלה סוגיה זו באופן בלעדי בקונטרס "קץ הימים", שנדפס ב-1820, ותיאר את המתפללים בסידור לא רק ככאלה שיצאו מכלל ישראל, אלא ירדו לרמה של עובדי אלילים שאינם מאמינים בגאולה.{{הערה|שם=מאיר}} בתגובה ל"אלה דברי" יצא מאיר ישראל ברסלאו לקבץ את כל הפסיקות שיכל למצוא כדי להצדיק את חידושי ההיכל, כמו תפילה בלשון נכרי. הוא ערך מכתם סאטירי בשם "חרב נוקמת נקם ברית", שנוסח בסגנון דומה מאוד לזה של קובץ התשובות, והציג את מחבריו באור נלעג. הספר תיאר את הרעש והמהומה בבית-הכנסת הישן בניגוד לחדש, בו שררו סדר ויופי, והצעירים נמשכו אליו. כנגד "חרב נוקמת" נדפס "להט החרב המתהפכת" של הרב לייב רייניץ ממוראביה. לא רק אורתודוקסים מובהקים קמו נגד ההיכל וליברמן: נחמן ברלין מ[[ליסה]], משכיל מתון, חיבר את הקונטרסים "כדור קטן" ו"עת לעשות" נגדם. [[שלום הכהן]], עורכו האחרון של '[[המאסף]]', הצטרף גם הוא לשמרנים. [[שד"ל]] הצעיר כתב את "על הערים הנדחות", פארודיה על המתחדשים, שכונתה בדיעבד "הסאטירה הראשונה נגד התנועה הרפורמית."{{הערה|נעמי זוהר, '''[http://www.jstor.org/stable/23533456 שד"ל על מנדלסון והשכלת ברלין בפרודיה "על הערים הנדחות"]'''', דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות.}}
 
לקואליציית הרבנים שקמה כדי לחבר את "דברי הברית" הייתה השפעה רבה בחזיתות האחרות. פעולותיה, בהשראת החת"ס ואחרים, נחשבות לפעם הראשונה בה הופיעה היהדות האורתודוקסית ככח מאורגן. חורין התאושש, וב-1820 הוציא לאור בווינה את "דבר בעתו", בו הגן על ההיתרים שהעניק וביקר את בנט כרודף שררה. הקונטרס נועד לשכנע את שלטונות הקיסרות בצדקת דרכו של ליברמן, שעוד שהה בבירה במטרה להקים שם בית-כנסת לפי דוגמת המבורג בראשות הרב מאראד. בתחילת 1821 הגישו דייני טריאסט ופראג, כמו גם בנט בניקלשבורג, מחאה קולנית ופנו ישירות לקיסר. באפריל התקבלה דעתם; החצר דחתה את יוזמת הומבורגהמבורג וסירבה לבקשותיו של ליברמן. הוא וחורין שבו שניהם למקומות מגוריהם. במהלך עשרים השנה הבאות הוסיף האחרון לנהל יחסים מתוחים עם החת"ס, שאילץ אותו להוציא הודעות חרטה פומביות מדי פעם בפעם. ליברמן נעלם, ולפי שמועות המיר את דתו לנצרות. 'אלה דברי הברית' השפיע על שוחרי התיקונים בקהילת וינה, וב[[בית הכנסת הגדול (וינה)|בית-הכנסת החדש]] שנבנה בה לבסוף ב-1826 נערכו, כדברי סמט, "שינויים קלים בלבד."{{הערה|סמט, עמ' 297-298.}} [[יצחק נח מנהיימר]], הדרשן החדש, שימר את אחדות הקהל בבירה באמצעות החלטה שלא לאמץ את דוגמת המבורג; [[נוסח וינה]] שעיצב היה דומה מאוד למה שהנהיגה הקונסיסטוריה בווסטפליה בימיה הראשונים.{{הערה|Michael K. Silber, '''The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary'''. התפרסם ב: Jaacob Katz (editor), '''Toward Modernity: the European Jewish Model''', Transaction Publishers, 1987. (להלן: '''כ"ץ''') עמ' 122.}} דרכו של מנהיימר נענתה במינויו של הרב [[אליעזר הלוי איש הורוביץ]] לכהן לצדו בהמלצת החת"ס.{{הערה|מיכאל סילבר, '''שורשי הפילוג ביהדות הונגריה", עבודה לתואר דוקטור באוניברסיטה העברית, 1988, עמ' 46-47; Robert S. Wistrich, '''The Modernization of Viennese Jewry''' בתוך: '''כ"ץ''', עמ' 67, הער"ש 44.}}
 
תגובת-הנגד החריפה הצליחה לבלום את המגמה שייצג ההיכל: הוא נותר בקרב תופעה מבודדת, ולמעט מניין קטן שהופעל מטעמו ביריד הסחר בלייפציג – דרכו יצא שמעו למרחקים – לא פשטה הדוגמה שהציב. בתי-כנסת אחרים בגרמניה וביתר אירופה אמנם אימצו חלק מהשינויים שהוביל, אך הגבילו אותם לצד הפורמלי; סידור התפילה, העקרונות שמאחוריו ואפילו העוגב לא התקבלו במקומות אחרים.{{הערה|[[דוד אלינסון]], '''Traditional Reactions to Modern Jewish Reform: The Paradigm of German Orthodoxy''', התפרסם בתוך: Daniel H. Frank, Oliver Leaman (עורכים), '''History of Jewish Philosophy''', Psychology Press, 2003. עמ' 741. ראו גם: מאיר, עמ' 115.}} ריב ההיכל סימן גם שינוי מגמה מצד הפרוגרסיבים בגרמניה: ההערצה ליהודי איטליה פינתה את מקומה לאכזבה מרה. השאיפה של רבים לחקותם הוחלפה בחתירה לדרך עצמאית.{{הערה|שם=דובין}}
משתמש אלמוני