שמעון בוזגלו – הבדלי גרסאות

המבקר אלי הירש (20 בפברואר 2015 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות) כתב על בוזגלו שהוא "למד... מהיוונים לכתוב שירה כנה וישירה, רוויה בהומור וגילוי לב מיני, שעלולה להיתפס על ידי חלק מהקוראים כבוטה או קלת-דעת, לא מספיק פיוטית ומכובדת, כזאת שנכתבת על ידי מין משורר-סאטיר (לסאטיר, יצור ששגשג ביוון המיתולוגית, היו רגלי עֵז וחשק מיני גדול)... יש לשיריו חן לשוני ומוזיקלי מיוחד שנובע משיווי משקל בין הצד המשוחרר בכתיבתו לבין מודעות רטורית ואסתטית מוקפדת: גם כשתשוקותיו נחשפות אפשר לזהות את מסכת התיאטרון היווני ניבטת מפניו... בוזגלו נעזר בהיכרות האינטימית שלו עם הקלסיקה היוונית וההרמוניות המיוחדות שלה כדי לשמור מרחק מהבון-טון הפוסט-רומנטי של השירה העברית החדשה, שמדלגת בין להט רגשי עודף למשחקי ניכור כוחניים, ומתקשָה מאוד לאזן ביניהם...[בוזגלו] מתבונן בהווה הישראלי מבעד למין טלסקופ היסטורי הממוקם הרחק בעבר או בעתיד... [ו]ההווה המורחק הופך למסתורין פרטי, אפילו קצת קפריזי, שיש בו משהו תזזיתי וחגיגי, מלא חיים. הפואטיקה של בוזגלו נעשית מדויקת וגמישה יותר מספר לספר, ונדמה שהגמישות הזאת מאפשרת לזמן החולף – לא רק הארוך, ההיסטורי, אלא גם הקצר, הביוגרפי – לחדור למקומות עמוקים יותר בשיריו. השינוי ניכר, למשל, ביחסו לזכרונות ילדותו ונעוריו, שנעשה אפל וסבוך יותר... [לבוזגלו] צורך עמוק... בהומור, בפרטיות, ובתחושת החופש שנוסכים בו נופים עתיקים ומרחבי זמן גדולים... צללי הילדות מתפזרים בנופים האלה כמו עלי שלכת מסתיו פרטי ורחוק מאוד, וממלאים אותם ביופי מיוחד, מופנם ומכושף גם יחד".