התרת נדרים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
קטגוריות
מ סקריפט החלפות (פרנק, עניין, לחלופין)
שורה 1:
'''התרת נדרים''' הוא הליך ב[[הלכה]], בו אדם שנדר [[נדר]] ומתחרט עליו יכול לבטל את נדרו. ההתרה נערכת על ידי [[חכם]] או על ידי שלושה [[הדיוט|הדיוטות]]ות הנחשבים לעניןלעניין זה כ[[בית דין]]. מקור ההלכה אינו מפורש ב[[תנ"ך|תורה שבכתב]], כי אם ב[[תורה שבעל-פה|תורה שבעל פה]], עד ש[[חז"ל]] אמרו עליה "היתר נדרים פורחים באוויר ואין להם על מה שיסמוכו"{{הערה|{{משנה|חגיגה|א|ח}}}} - כלומר שהם נשענים על התורה שבעל פה בלבד.
 
כיום קיים מנהג לערוך "סדר התרת נדרים" ב[[ערב ראש השנה]], ויש הנוהגים ב[[ערב יום הכיפורים]]. ההתרה כוללת ביטול מראש של כל הנדרים לעתיד. באופן דומה נועדת תפילת כל [[נדר|נדרי]]י בערב יום כיפור להתיר את הנדרים שנעשו שלא במכוון או מתוך הכרח, אך קיימות מוגבלויות ומחלוקות הלכתיות באשר לתועלת המעשית של המנהג.
 
== מהלך ההתרה ==
לדעת ה[[בית יוסף]] וה[[שבתי כהן|ש"ך]] על מנת להתיר את הנדר, על הנודר מוטל להופיע בפני [[תלמיד חכם]] מומחה בדיני נדרים או לחילופיןלחלופין באפשרותו לקבץ שלושה [[הדיוט|הדיוטות]]ות ולמנותם ל[[בית דין]] להתיר את נדרו. הנודר חייב להופיע בעצמו ואין באפשרותו למנות [[שליח (הלכה)|שליח]]. הנודר מפרט את הנדר, ומנמק מדוע הוא מתחרט עליו ורוצה להתירו. המתיר שואל "ניחמת בך מנדרך" (התחרטת) ? וכאשר הוא עונה בחיוב, אומר לו "מותר לך" (או בלשון דומה).
 
החכם מתיר על ידי "פתח", היינו קביעה שאילו הנודר היה מודע למלוא המשמעות של הנדר לא היה נודר כלל, והרי זה כאילו נדר בטעות. [[מחלוקת]] חכמים היא האם ניתן להתיר על ידי [[חרטה]] בלבד.
שורה 24:
 
=== ההקפדה שיהיו המתירים מותרים ===
הרב [[צבי פסח פרנק|צבי פסח פראנקפרנק]] כתב בספרו 'מקראי קודש': המנהג בערב ראש השנה שמתקבצים חבורות חבורות בבית הכנסת, אלו מתירין לאלו ואלו שהותרו מתירין לאלה שלא הותרו, ויש מהקהל שמזדרזים להיות הראשונים שמותרים, אך הם 'זריזים ולא נשכרים', שכן רבי [[שניאור זלמן פרדקין]] בעל 'תורת חסד' היה מהדר שיתירו לו דווקא אלו שהותרו כבר. המקור לכך מהגמרא ב[[מסכת שבועות]]: {{ציטוטון|כך היא מידת הדין נוהגת - מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבוא חייב ויכפר על החייב.}}
 
הדעות החולקות, הם של רבי [[יצחק אייזיק ליבס|יצחק אייזיק ליעבעס]] בספרו שו"ת בית אבי, שכתב כי אין זה עניין כפרה כי אין בכח העשרה לכפר כי אם להתיר נדר שנדר בינו לבין קונו, ומה עניין זכאי או חייב לזה. גם ב[[גבריאל ציננער|נטעי גבריאל]] שלל את החומרה בטענה כי אין לדבר סוף, וגם הראשונים יחזרו אחר שלושה שכבר הותרו.