תנועת החרות – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הפיכת "ממשלת אחדות לאומית" ל"ממשלת אחדות לאומית (ישראל)" באמצעות AWB
שורה 35:
לקראת הבחירות לכנסת השנייה הצטרפו לתנועת החרות אנשי [[ברית הצה"ר]], אשר מפלגתם לא עברה את אחוז החסימה בכנסת הראשונה. משנת [[1965]] פעלה "חרות" בגוש משותף עם [[המפלגה הליברלית]] ומשנת [[1973]] כחטיבה העיקרית בסיעת "[[הליכוד]]". בשנת [[1988]] אוחדו החטיבות בליכוד, ו"הליכוד" הפכה למפלגה.
 
מהקמתה בקיץ [[1948]] ועד לשנת [[1983]] עמד מנחם בגין בראש תנועת החרות. בשנותיה הראשונות הייתה לתנועה התנגדות עזה מ[[ציונות סוציאליסטית|הציונות הוסציאליסטית]]. ב[[הבחירות לאספה המכוננת|בחירות]] ל[[האספה המכוננת|אספה המכוננת]] היא הכנסת הראשונה, זכתה חירות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים (14 מנדטים). במשך מרבית שנות קיומה הייתה המפלגה באופוזיציה. [[דוד בן-גוריון]], [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] בשנותיה הראשונות של המדינה, הקפיד להוציא את תנועת החרות אל מחוץ לקונצנזוס הלאומי, באמירתו "[[בלי חרות ומק"י]]", שכוונתה הייתה שאין להקים ממשלה שבה ישבו ה[[קומוניזם|קומוניסטים]] או ה[[התנועה הרוויזיוניסטית|רוויזיוניסטים]]. {{ש}}במערכת [[הבחירות לכנסת השנייה]] המשיכה המפלגה לעסוק בעיקר בתרומת אנשי [[האצ"ל]] להקמת המדינה ובקריאות לשלמות הארץ. נושא זה נחשב כבר כאנכרוניסטי באותה תקופה (שאר המפלגות עסקו בעיקר בנושאים כלכליים סביב [[מדיניות הצנע]] וקליטת [[העלייה ההמונית]]). בבחירות אלה זכתה חירות לשמונה מנדטים בלבד. תוצאה זו גרמה למשבר במפלגה, בגין פרש מההנהגה למשך מספר חודשים, אך חזר לתפקידו כדי להנהיג את המאבק נגד [[הסכם השילומים]]. תוצאה נוספת של המשבר היא שהתנועה החלה להדגיש את הנושאים החברתיים-כלכליים, והחלה לקלוט לשורותיה אוכלוסיות נוספות (ליוצאי האצ"ל) שלא השתלבו בממסד השלטוני (בעיקר עולים חדשים ובני עדות המזרח). ב[[הבחירות לכנסת השלישית|בחירות לכנסת השלישית]] זכתה התנועה ב-15 מנדטים, ומכאן בכל מערכת בחירות הגדילה או שמרה על כוחה.{{ש}}
 
ב-[[26 באפריל]] [[1965]], לקראת מערכת [[הבחירות לכנסת השישית]], הוקם גוש פרלמנטרי מאוחד של חרות ו[[המפלגה הליברלית]] שנקרא "גח"ל" - [[גוש חרות ליברלים]]. בראש הרשימה המשותפת עמד בגין. בעוד שלכל אחת משתי המפלגות לחוד היו שבעה עשר מנדטים בכנסת היוצאת, זכתה הרשימה המאוחדת לעשרים ושישה מנדטים בלבד. הדבר היווה כישלון, ובוועידת חרות השמינית ב-[[1965]] קראו [[שמואל תמיר]] ו[[מרדכי אולמרט]] להדחתו של בגין. המשבר בתנועה נמשך עד שהמפלגה התפצלה, ותומכי תמיר הקימו מפלגה בשם "[[המרכז החופשי]]". הייתה זו קריאת התגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד לפרישתו.