פתולוגיה – הבדלי גרסאות

ההיסטוריה של הפתולוגיה התחילה מימי קדם כאשר אנשים החלו לבדוק גופות של בני אדם. בדיקה של גופות הובילה לנתיחת גופות על מנת לגלות את סיבת המוות. במהלך זמן זה, האנשים כבר החלו בגיבוש המידע על מה שאנחנו יודעים היום כדלקת, גידולים ועוד הרבה יותר.

פתולוגיה החלה להתפתח כנושא במהלך המאה ה-19 דרך מורים ורופאים שלמדו פתולוגיה. הם התייחסו אליו כאל "האנטומיה הפתולוגית" או "האנטומיה החולנית". עם זאת, פתולוגיה כתחום של רפואה לא היה מוכר עד סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. במאה ה-19, רופאים הבינו רופאים שפתוגנים הגורמים למחלות, או חיידקים (הגורמים למחלות, או פתוגניים, חיידקים, כגון חיידקים, וירוסים, פטריות, אמבות, עובש, הפרוטיסטים ופריונים) היו קיימים והיו בעלי יכולת של רבייה וכפל, ושרוחות רעות או ליחות, או אפילו הסימנים ותסמינים של המצב, לא היו גורם סיבתי של מחלה.

מה שמייחד את הפתולוגיה מהתמחויות אחרות היא האפשרות לאבחן את הסימפטומים בעין. במהלך המאה ה-19, [[רודולף וירכו]] נתן את התרומה הגדולה ביותר לשדה על ידי החדרת ההליך של ניתוח רקמות ותאים דרך מיקרוסקופ לפתולוגים. דרך חדשה זו לניתוח אובייקטים הובילה לפיתוחים טכנולוגיים מתקדמים יותר.

בסוף 1920 עד התחלת 1930 הפתולוגיה נחשבה להתמחות ברפואה. במהלך השנים הבאות, ההחלטה לפצל את הפתולוגיה לתוך תת-התמחויות התעוררה. היום, פתולוגיה אנטומית, קלינית, מולקולרית, משפטית, אורלית, dermatopathology, hematopathology ו-neuropathology מתקיימים כהתמחויות רפואיות. כיום, פתולוגים הם כיום רופאים שמאבחנים חולים עם מחלות באמצעות בדיקה של ביופסיות וכריתות. עבודתם כוללת גם גילוי מחלות חדשות ועבודה עם רופאים ומדענים אחרים על פתרונות לטיפול במחלות כגון סוגים שונים של סרטן.