פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 31 בתים ,  לפני שנתיים
אין תקציר עריכה
 
== היסטוריה ==
קולנוע רקס שכן בין רחוב פרינסס מרי (כיום [[רחוב שלומציון המלכה]]) ל[[רחוב הלל]], והיה בבעלות [[איש עסקים|איש העסקים]] ה[[ערבים נוצרים|ערבי-נוצרי]] [[ג'וזף פסקל אלבינה]] ומשה יונה פרידמן{{הערה|1=משה חננאל, '''הירושלמים - מסע בספר הטלפון המנדטורי 1946''', ירושלים 2007, עמוד 232}}. בית הקולנוע היה מקום בילוי פופולרי בקרב תושבי העיר היהודים, הערבים וגם בקרב הבריטים. פעלה בו מערכת חימום מרכזית, והוצגו בו, בין היתר, סרטי החברה ה[[מצרים|מצרית]] "נייל פילם" (סרטי הנילוס).
בניית בית הקולנוע החלה בשנת [[1935]] וב-[[16 ביוני]] [[1938]] נערכה בו הקרנת הבכורה. היו בו כ-1,300 מקומות ישיבה.
 
הקולנוע שימש פעמיים זירה לפעולות תגמול של [[אצ"ל]] נגד מטרות ערביות. ב-[[29 במאי]] [[1939]] נכנסה לקולנוע חוליה של שבעה פעילי הארגון, לאחר שרכשו כרטיסים לצפייה בסרט [[טרזן]]. במהלך ההקרנה הפעילו באולם מטען חבלה עם מנגנון השהיה שהוסלק בבטנת מעיל, והשליכו מטעני חבלה נוספים מן היציע, הרגו 5 אנשים ופצעו 18. לפי מקורות עיתונאים דאז ידוע על יהודי אחד שנהרג (אשר נבדר) בהתקפה הזאת, וגבר (יששכר שמעוני בן 25 מ[[סנהדריה]]) ואשה (חנה דרעי) שנפצעו. לבית הקולנוע נגרם נזק של 20,000 [[לא"י]]. אנשי האצ"ל הצליחו לחמוק מן הקולנוע ללא פגע. מחשש לפיגוע נקם החליט המפקד הצבאי הבריטי של ירושלים, [[ריצ'רד אוקונור]], על סגירת בתי הקולנוע, בתי הקפה ושאר אתרי הבילוי היהודיים בעיר{{הערה|1=[http://www.daat.ac.il/DAAT/history/belahav/1c-2.htm האצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל] באתר דעת}}.
 
ב-[[4 בדצמבר]] [[1947]], כתגובה ל[[ההתקפה על המרכז המסחרי בממילא|הצתת המרכז המסחרי היהודי בממילא]] יום קודם לכן, הוצת קולנוע רקס על ידי האצ"ל. בעקבות זאת ננטש הקולנוע. הסרט האחרון שהוצג בו היה "שונא הציבור", סרט מצרי, בכיכובו של [[עבאס פארס]]{{הערה|[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4731786,00.html חדרים לבחורים ובחורות. החיים עצמם בכ"ט בנובמבר] באתר ynet}}. במהלך שנות ה-50 וה-60 הופעל במקום קולנוע קטן בשם סטודיו. האולם היה קטן והכיל כ-50 138 מקומות, חדר ההקרנה שכן מעל האולם והקרנת הסרט נעשתה דרך התקרה בעזרת [[מראה]]. על חורבות המבנה הוקמו, לימים, בניין האחים ישראל ובית [[קופת חולים מאוחדת]].
 
[[יוסי בנאי]] מזכיר את הקולנוע בשירו הנוסטלגי "[[אני וסימון ומואיז הקטן]]", כזירת התרחשותן של חלק מעלילות ילדותו בירושלים:
משתמש אלמוני