כתיב עברי – הבדלי גרסאות

ככל הנראה, בעברית הקדומה - עוד לפני [[עברית מקראית|העברית המקראית]] כפי שהיא לפנינו - נהגו לכתוב בכתיב העברי רק את ההגאים שנשמעו, בדומה לצורת הכתיב הכנעני. היה זה כתיב שבו [[עיצור|עיצורים]] בלבד, ולא היו בו אימות קריאה (אהו"י) וגם לא סימנים אחרים לסימון [[תנועה (בלשנות)|התנועות]] ([[ניקוד]]). כך למשל המילים '''שבר''', '''שיבּר''', '''שביר''', '''שבְרה''', '''שובר''' ו'''שבוּר''' נכתבו באותה דרך - '''שבר''', כלומר נכתבו העיצורים בלבד.

 

 

ב[[תנ"ך]] מופיעות צורות כתיב מלא וכתיב חסר זו לצד זו, ולעיתים קשה למצוא חוקיות מתי צורה מסוימת נכתבת בכתיב מלא ומתי בכתיב חסר. במרוצת הדורות, עם הידחקותה של השפה עברית מפני שפות כמו [[ארמית]] ו[[יוונית]], נתעורר החשש שמא תישכח צורת הקריאה הנכונה של [[כתבי הקודש]]. מכיוון שאסור להוסיף אותיות לכתבי הקודש, החלו סופרים להכניס סימנים מעל ומתחת לאותיות כדי להבהיר מהי צורת הקריאה הנכונה ולהקלת לימוד הקריאה. סימנים אלו נקראים [[ניקוד]]. הניקוד בא להשלים את החסר באימות הקריאה ולהקל על קריאה נכונה ומדויקת. בשפה העברית התפתחו שלוש מערכות ניקוד שונות: [[ניקוד בבלי]], [[ניקוד ארצישראלי]], והצורה המקובלת בימינו - [[ניקוד טברני]], שנקבע סביב [[המאה השמינית]] ב[[טבריה]] על ידי [[בעלי המסורה]], שהמפורסמים שבהם הם [[משה בן אשר]] ובנו [[אהרון בן אשר]].