|
ב[[תנ"ך]] מופיעות צורות כתיב מלא וכתיב חסר זו לצד זו, ולעיתים קשה למצוא חוקיות מתי צורה מסוימת נכתבת בכתיב מלא ומתי בכתיב חסר. במרוצת הדורות, עם הידחקותה של השפה עברית מפני שפות כמו [[ארמית]] ו[[יוונית]], נתעורר החשש שמא תישכח צורת הקריאה הנכונה של [[כתבי הקודש]]. מכיוון שאסור להוסיף אותיות לכתבי הקודש, החלו סופרים להכניס סימנים מעל ומתחת לאותיות כדי להבהיר מהי צורת הקריאה הנכונה ולהקלת לימוד הקריאה. סימנים אלו נקראים [[ניקוד]]. הניקוד בא להשלים את החסר באימות הקריאה ולהקל על קריאה נכונה ומדויקת. בשפה העברית התפתחו שלוש מערכות ניקוד שונות: [[ניקוד בבלי]], [[ניקוד ארצישראלי]], והצורה המקובלת בימינו - [[ניקוד טברני]], שנקבע סביב [[המאה השמינית]] ב[[טבריה]] על ידי [[בעלי המסורה]], שהמפורסמים שבהם הם [[משה בן אשר]] ובנו [[אהרון בן אשר]].
==בעברית המודרנית==
בכתבי היד של [[לשון חז"ל]] כבר אפשר לראות נטייה להתקבעות של כללים בלתי-כתובים לכתיב מלא הדומים לכללי הכתיב הנהוגים היום. במשך [[תקופת הביניים של העברית]] לא היו שינויים ניכרים בדרכי הכתיב.
הכתיב המנוקד משמש כיום רק בספרי ילדים או לצרכים מיוחדים. במקומו נהוג להשתמש בכתיב חסר ניקוד.
=== כתיב חסר ניקוד ===
{{הפניה לערך מורחב|כתיב חסר ניקוד}}
בעבר היה נהוג שכתיב חסר ניקוד יהיה זהה לכתיב מנוקד, כמובן ללא סימני הניקוד. כתיב זה הקרוי '''כתיב חסר''', הוא קשה לקריאה. בזמן [[תחיית הלשון העברית]] ניסח [[ועד הלשון]], ולאחריו [[האקדמיה ללשון העברית]], את [http://hebrew-academy.huji.ac.il/decision4.html כללי הכתיב חסר הניקוד] ל'''כתיב מלא''', בו לרוב נוספות למלה האותיות ו'ו-י' לציון התנועות השונות. כללים אלו התקבלו ברובם על ידי הציבור, בעיקר בכתיבה רשמית.
בימינו הפך הכתיב החסר לאנכרוניסטי, וכבר עשרות שנים שהכתיב המלא הוא השולט בשפה העברית בטקסט שאינו מנוקד. כל ה[[עיתון|עיתונים]] וכל ה[[ספר|ספרים]] נכתבים בכתיב מלא - זו הנורמה.
חרף קביעת הכללים על ידי האקדמיה ניכרת חוסר אחידות מסוימת בכתיב, הן בשל חוסר ידיעה דקדוקית ובשל מורכבות השפה על רבדיה ההיסטוריים והן בשל מספר קטגוריות לשוניות שבהן לא התקבלו כללי האקדמיה, וכל הוצאת ספרים ומערכת עיתון עושים בהן דין לעצמם.
==קישורים חיצוניים==
| 