ליל 4 באוגוסט 1789 – הבדלי גרסאות

הדיווחים על ההרס ואובדן השליטה מצאו את האסיפה הלאומית ללא שום אמצעי להשיב את הסדר על כנו. יחידות המשמר הלאומי החדשות שהלכו וקמו ברחבי הממלכה פיקחו בקושי על הערים; הצבא היה בתהליך התפוררות, כשהמשמעת של הדרגים הנמוכים לקציניהם האצילים נשחקת במהרה, והצירים התנגדו בכל מקרה לעירובו. צעד כזה היה דוחף אותם לצד המלך נגד ההמון. לא היה להם אמצעי להשיב את השליטה.{{הערה| Donald M. G. Sutherland, '''The French Revolution and Empire: The Quest for a Civic Order''', Wiley, 2008. עמ' 66.}}

 

 

 

רבים מהאצילים והכמרים הבכירים, שהיו מודעים לכך שאין שום אמצעי זמין לדכא בו את המהומות בכפר ממילא ושרכושם היה מופקר למשיסה, נסחפו באווירה שיצרו הנאומים הפותחים. במשך שמונה שעות, כמעט עד שלוש לפנות בוקר, העלו הצירים בזה אחר זה הצעות לסדר שביטלו פריבילגיות שונות, שלהם ושל עמיתיהם. אלה עברו כמעט פה אחד ובתשואות, במה שמירבו כינה "אורגיה" והנציג ז'אן פָּרִיזוֹ תיאר כ"סוג של קסם." הבישוף לוּבֶּרסׇק משארטר הציע להפקיע את זכיונות הציד והדיג הבלעדיים של האצולה באדמותיה; זמן קצר לאחריו קם הדוכס משׇטֶלֶה והביא לביטול המעשר ממנו התקיימה הכמורה הזוטרה. באופן דומה, אצילי מחוזות השדה דאגו לחסל את רוב הקצבאות של עמיתיהם-למעמד החצרנים, ואלה גמלו להם בהפקעת הזכיונות וההיטלים באחוזות הכפריות. אבל למרות הנקמנות ההדדית, המשקיפים דיווחו על רוח של אחווה כנה ששרתה בדיון, שמשתתפיו הקריבו יתרונות ניכרים שהיו להם מתוך תפישה חדשה של החברה: {{ציטוטון|הכל נחפזו להיות צרפתים, לחלוטין צרפתים, ואיש לא רצה עוד שום תואר אחר,}} כתב ציר מברטאן; הרעיון של האומה כמחליפה כל זיקה מעמדית בוטא בבהירות, בגילוי חלוצי של [[לאומיות]]. לצד שני המעמדות הבכירים, מיהרו נציגי הגילדות, הסוחרים, המחוזות וקבוצות האינטרס השונות במעמד השלישי להיפטר מזכויות-היתר המרובות שהיו גם להם. המשרות הציבוריות הקנויות ונושאות רווח, עליהן נשען כל המנהל בממלכה מגובי המס ועד מערכת המשפט, בוטלו אף הן. למעשה חוסל עקרון זכויות-היתר, היסוד למבנה החברתי הישן. בתום הדיון, שלא נשמר ממנו פרוטוקול מסודר, אישרו המתכנסים שישה-עשר קטגוריות בהן פקעו פריבילגיות, כמצע לדיון מדוקדק בהמשך. לצד הצעדים הרבים שאושרו נדחו מספר הצעות מרחיקות לכת, כמו שוויון מלא ל[[הוגנוטים]] וביטול העבדות.

אנשי המועדון הברטוני השיגו את מטרתם. הם צפו כי הקפאון באסיפה שמנע התקדמות, עם דרישות לרוב מיוחס, יישבר עתה. ז'אן-פייר בולה כתב ביומנו: {{ציטוטון|האינטרסים התמזגו עתה, הכל יזרום חלק יותר}}.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 69-70.}}

 

לאחר הלילה הסוער, כשנדרשה האסיפה לפרוט את המתווה למדיניות מעשית, חזרו הנציגים מפוכחים וזהירים יותר. משפטנים כמו מרלן דה דואה, שנתמנה אחר כך לראש הוועדה לענייני "[[פאודליזם]]" והופקד על היישום, יצרו הבדל בין "זכויות פרסונליות" כמו ה[[קורווה]], זכיונות ציד וכולי ל"זכויות ריאליות" על היטלים ורכוש. הראשונות נועדו להתבטל ללא שהיות, והאחרונות היו צריכות להיפדות תמורת פיצוי, במפתח כללי של בין עשרים לעשרים וחמש שנות הכנסה מהן. כביתר הממלכה, הופקעה זכות האדונים לשפוט את האוכלוסייה; תחת זאת, צווה להקים מנגנון של שופטים ממונים או נבחרים בשכר. חוסלה גם חזקת ה"מאנמורט" (Mainmorte), אדמות שמיליון וחצי האיכרים שישבו עליהן לא יכלו להוריש את נחלותיהם, שריד אחרון ל[[צמית]]ות שבטלה למעשה מזה מאות שנים. גם מעשר הכמורה הושמט – המחוקקים קבעו שאנשי הדת ייתמכו ישירות על ידי המדינה כפקידים מטעמה, סימן לבאות. אך למרות שחשיבות הפרט היחיד עמדה לנגד עיניהם, המומחים סירבו לחסל את האדמות המשותפות, שהיו בבעלות יוגב אחד אך לאחרים היו זכויות מרעה ועיבוד בהן. בכך ובצעדים אחרים הם שימרו את האופי הקומונלי של אזורי הכפר, והחקלאות הצרפתית הוסיפה להתבסס על יחסים של כמעט-אריסות בין שכבות האיכרות השונות עוד שנים רבות. הם גם אפשרו לאיכרים בעלי חלקות, שהיו אולי המרוויחים העיקריים מהחקיקה, להוסיף את המעשר המבוטל לסכומים שגבו מהחוכרים שלהם, שלא השיגו דבר משמיטתו. מלבד זאת, העודפים החקלאיים שהועברו פעם לסניורים ולכנסייה עמדו להיגבות על ידי המדינה עצמה, במערכת מס חדשה. לגבי ההתחייבויות שהיו יכולות להיפדות מהסניורים, האסיפה קבעה לבסוף נטל הוכחה נמוך: זכות כלשהי נחשבה שרירה וקיימת אם הועברו תשלומים בשלושים השנה הקודמות, והאיכרים היו צריכים להציג מסמכים כדי לְהָזֵם תביעות מהאדונים ולא להפך.

 

 

 

 

==לקריאה נוספת==