ליל 4 באוגוסט 1789 – הבדלי גרסאות

מאז פתיחת האסיפה המכוננת, הפטריוטים – אלו שדרשו זכות הצבעה שווה באספת המעמדות ועתה תבעו עוד רפורמות – ניסו לקדם הצהרה כללית על זכויות ה[[אזרח]] (ולא ה[[נתינות|נתין]]). הם נתקלו בהתנגדות מהאצולה ומהכמורה כמו גם ממספר ניכר של צירים מתוך המעמד השלישי, שיצירת שוויון בתוך האומה הייתה פוגעת ביתרונות מהם נהנו מתוקף זכויות-היתר שלהם. במהלך יולי עלו אף קולות שדרשו [[רוב מיוחס]] של שני שלישים כדי להעביר החלטות גורפות כאלה, מעין שיבה לימים לפני איחוד השדרות. כמה מהמנהיגים החלו להרהר בביטול הפריבילגיות כולן כצעד מקדים הכרחי לפני שאפשר לשבור את הקפאון באסיפה ולגבש חוקה.

 

[[המועדון היעקוביני#המועדון הברטוני|המועדון שפתחו נציגי ברטאן הרדיקלים]] בקפה אמורי הפך למקום מפגש פופולרי מאז יוני, ומשך אליו אישי ציבור בולטים שפעלו באסיפה: ותיקי 'ועדת השלושים' כמו מירבו, סיאס ואדריאן דופורט, הציר [[אנטואן ברנאב]] מדופינה, ונציג אלמוני מ[[אראס]], [[מקסימיליאן רובספייר]]. הם טיפחו עמדות פטריוטיות קיצוניות. לאחר הסיכום על המתרחש מאזורי הכפר באסיפה, המנהיגים התכנסו במועדון בליל ה-3 באוגוסט. הם צידדו עוד קודם בביטול זכויות-היתר כאמצעי למתן את הניגודים בתוך האסיפה לצורך ניסוח חוקה. הקולות שהחלו לקרוא במהוסס לפיוס האיכרים באמצעות צעדים מקיפים היוו הזדמנות לכך. שני צירים בולטים מברטאן, בולה ופריזו, כלל לא הזכירו את "הפחד הגדול" כשדיווחו על המהלך ביומניהם בימים הבאים. דחיפת היוזמה מצד המעמד השלישי הייתה מתפרשת ככפייה ומביאה להתנגדות, והם בחרו תחת זאת לשוות לכך אופי וולונטרי: הדוכס ד'אֶגְיוֹן, איש 'ועדת השלושים' וליברל מובהק שהיה גם אציל בכיר ובעל האחוזות הגדולות ביותר אחרי המלך עצמו, היה אמור לוותר בפומבי על זכויות-היתר שלו ולדרבן בכך את היתר. אנשי המועדון תכננו במדוקדק את המצג, שנקבע למחרת בערב, כשהנוכחות באסיפה הייתה חזויה להיות דלילה וחברם איזאק לה שפלייה יהיה יושב-הראש.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 68-71.}}

 

רבים מהאצילים והכמרים הבכירים, שהיו מודעים לכך שאין שום אמצעי זמין לדכא בו את המהומות בכפר ממילא ושרכושם היה מופקר למשיסה, נסחפו באווירה שיצרו הנאומים הפותחים. במשך שמונה שעות, כמעט עד שלוש לפנות בוקר, העלו הצירים בזה אחר זה הצעות לסדר שביטלו פריבילגיות שונות, שלהם ושל עמיתיהם. אלה עברו כמעט פה אחד ובתשואות, במה שמירבו כינה "אורגיה" והנציג ז'אן פָּרִיזוֹ תיאר כ"סוג של קסם." הבישוף לוּבֶּרסׇק משארטר הציע להפקיע את זכיונות הציד והדיג הבלעדיים של האצולה באדמותיה; זמן קצר לאחריו קם הדוכס משׇטֶלֶה והביא לביטול המעשר ממנו התקיימה הכמורה הזוטרה. באופן דומה, אצילי מחוזות השדה דאגו לחסל את רוב הקצבאות של עמיתיהם-למעמד החצרנים, ואלה גמלו להם בהפקעת הזכיונות וההיטלים באחוזות הכפריות. אבל למרות הנקמנות ההדדית, המשקיפים דיווחו על רוח של אחווה כנה ששרתה בדיון, שמשתתפיו הקריבו יתרונות ניכרים שהיו להם מתוך תפישה חדשה של החברה: {{ציטוטון|הכל נחפזו להיות צרפתים, לחלוטין צרפתים, ואיש לא רצה עוד שום תואר אחר,}} כתב ציר מברטאן; הרעיון של האומה כמחליפה כל זיקה מעמדית בוטא בבהירות, בגילוי חלוצי של [[לאומיות]]. לצד שני המעמדות הבכירים, מיהרו נציגי הגילדות, הסוחרים, המחוזות וקבוצות האינטרס השונות במעמד השלישי להיפטר מזכויות-היתר המרובות שהיו גם להם. המשרות הציבוריות הקנויות ונושאות רווח, עליהן נשען כל המנהל בממלכה מגובי המס ועד מערכת המשפט, בוטלו אף הן. למעשה חוסל עקרון זכויות-היתר, היסוד למבנה החברתי הישן. בתום הדיון, שלא נשמר ממנו פרוטוקול מסודר, אישרו המתכנסים שישה-עשר קטגוריות בהן פקעו פריבילגיות, כמצע לדיון מדוקדק בהמשך. לצד הצעדים הרבים שאושרו נדחו מספר הצעות מרחיקות לכת, כמו שוויון מלא ל[[הוגנוטים]] וביטול העבדות.

 

 

==הצווים==