פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 29 בתים ,  לפני שנתיים
אין תקציר עריכה
בשלהי [[המאה ה-19]] נחשב ב[[אנגליה]] חופש החוזים כמרכיב חשוב של מדיניות ציבורית. מאוחר יותר, במהלך [[המאה ה-20]] השתנתה הגישה, ו[[לורד דנינג]] השווה את חופש החוזים לדיכוי החלש. הטענה שחופש החוזים הוביל למעשה לעושק מעמדי ולדיכוי החלשים היא טענה מוכרת בספרות של דיני החוזים. עמדו עליה, בין היתר, כותבים רבים דוגמת פטריק עטיה ומורטון הורביץ. התפיסה הכללית אומרת שמאחר שעקרון חופש החוזים משמיע היעדר התערבות בקביעת תוכן החוזה (ופיקוח רק על דרכי כריתתו של החוזה, אך לא למשל על הגינות תנאיו ועל סבירותו), שימש המכשיר החוזי ככלי לדיכוי החלש על ידי החזק. היעדר פיקוח שיפוטי על תוכנם של חוזים, בשם "חופש החוזים", מוביל למעשה לכך שהצד חזק הוא זה שמעצב את תוכן ההתקשרות וממילא תוכן התקשרות זו מיטיב עמו. דוגמה לכך היא פסק דין לוכנר שנזכר כאן.
 
חופש החוזים, שהיה דומיננטי במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הולך ומצטמצם עקב הגבלות שבחקיקה, למשל במקרה שהחוזה נערך בין צד חזק וצד חלש, והתערבות המדינה באה להגן על הצד החלש, במחיר של פגיעה בחופש החוזים. בעקבות זאת יש האומרים שבמקום חופש החוזים מתקיים בימינו צדק חוזי. השופט [[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]] ציין: "'הצדק החוזי' השתלט - ועתיד להוסיף ולהשתלט - על דיני החוזים, לא רק כדי למנוע עושק וניצול, כפייה והטעיה, אי־חוקיות ואי־מוסריות, אלא בעיקר כדי להכניס לתוכם ערכים וסטנדרדים מחייבים של תום לב ושל סבירות".{{הערה|[[חיים ה' כהן]], '''המשפט''', [[מוסד ביאליק]], 1991, הסעיף "חופש החוזים", עמ' 860-859}}
 
==בישראל==