פסק דין ירדור – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יונה בנדלאק (שיחה | תרומות) |
יוניון ג'ק (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 6:
לפני הפנייה להתארגן בתור אגודה הייתה פנייה ל[[רשם החברות]] לרשום [[חברה (תאגיד)|חברה]] בשם "אל-ארד בע"מ" ו[[רשם החברות]] סירב לרשמה, אך [[בית המשפט העליון]] חייב אותה לרשמה. אחד מחברי הוועדה אף טען כי התנועה קבלה עצה מ[[קול הרע"ם מקהיר|רדיו קהיר]] לרכוש [[חבר כנסת#חסינות חברי הכנסת|חסינות פרלמנטרית]] כדי שלא יוכלו לרדוף אותה.
חברי התנועה הגישו לבית המשפט העליון ערעור על החלטת ועדת הבחירות המרכזית. טענתם המרכזית הייתה שאין לוועדה סמכות חוקית לפסול אותם אלא בשל סיבות טכניות, ולפיכך עצם פסילתם היא מעשה לא-חוקי. לעומת זאת, טען [[משה בן זאב]], [[היועץ המשפטי לממשלה]], שייצג את ועדת הבחירות המרכזית, שרשימה זו שמה לעצמה למטרה לחתור תחת עצם קיומה של מדינת ישראל, ומשום כך יש למדינה מלוא הזכות לפסול אותה מלהתמודד בבחירות. בית המשפט העליון דחה את הערעור ברוב של שניים מול אחד: הנשיא [[שמעון אגרנט]] והשופט [[יואל זוסמן]] תמכו בדעתו של השופט לנדוי כיו"ר ועדת הבחירות ובהחלטת הוועדה לפסול את הרשימה, ופסקו שלוועדת הבחירות המרכזית ישנה הסמכות לפסול רשימות אף בהיעדר חקיקה מפורשת בנושא במקרה קיצוני של שלילת עצם קיומה של המדינה, בעוד השופט [[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]] קיבל את הערעור בדעת מיעוט וטען ש"אין שוללים זכות, ולו מן הפושע המסוכן ביותר, אלא בהתאם לחוק".
בשנת [[1984]] פסק [[בית המשפט העליון]], ובראשו הנשיא [[מאיר שמגר]], ב[[פס"ד ניימן הראשון]] (ע"ב 2/84) שהלכת ירדור אינה חלה על רשימות השוללות את אופיה ה[[דמוקרטיה|דמוקרטי]] של המדינה (בהתייחס לרשימת [[כ"ך]]) ושאין להרחיבה. בית המשפט קרא לכנסת לקבוע בחוק אילו רשימות ניתן לפסול. בעקבות זאת, חוקק סעיף 7א ל[[חוק יסוד: הכנסת]], ובשנת [[1988]] פסק הנשיא שמגר ב[[פס"ד ניימן השני]] (ע"ב 1/88), בהסכמת חמשת חברי ההרכב, שיש לפרש סעיף זה באופן מצמצם, אך שניתן לפסול על פיו את רשימת [[כ"ך]].
| |||