היתר מכירה – הבדלי גרסאות

ישנה מחלוקת לגבי התנאים הנדרשים להיות המצווה תקפה מ[[דאורייתא ודרבנן|התורה]]. יש סוברים שמאז [[שיבת ציון]] קדושת ארץ ישראל לא בטלה ודי בכך בשביל להחיל את המצווה מן התורה. דעה זאת מבוססת על הבנה אחת של דברי ה[[רמב"ם]], ותמך בה בין השאר [[הנצי"ב]] מ[[וולוז'ין]] (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין).{{הערה|הבנה זו ברמב"ם אינה מתאימה לנוסחאות כתבי היד של הרמב"ם, בהם כתוב במפורש שבזמן שאין היובל נוהג שמיטת הקרקעות גם היא אינה אלא מדברי חכמים}}.

אך הדעה המקובלת בהלכה שתמכו בה [[יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בית הלוי)|בית הלוי]] (הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק), [[החזון איש]] ו[[הראי"ה קוק]] המסתמכים על [[רש"י]], בעלי התוספות, ה[[רמב"ן]], ה[[רשב"א]] ועוד ראשונים רבים, שמצוות השמיטה בימינו היא מדרבנן, שכן שמיטה תלויה במצוות ה[[שנת היובל|יובל]]. לפי דעה זו, בשביל לחדש את מניין שנות השמיטה מהתורה, יש צורך בישיבת רוב עם ישראל בארץ ישראל, או אף שיכירו איש את נחלת אבותיו.{{הערה|הדעה מבוססת על פרשנות של [[רבי יהודה הנשיא]] לפסוק בספר דברים טו ב, שבה הוא מניח שדין שמיטת כספים מוקש לשמיטת קרקע}}.

* לגבי גזירת ספיחין, ישנה הסכמה גורפת כמעט, שהיא אינה חלה על שדות של גויים שעובדו על ידי גויים. לעומת זאת, ה[[רדב"ז]] כתב שאיסור ספיחין חל על עבודה של ישראל בשדה של גוי, ולכן רק כשהיהודי עובד בהיתר, לפי אחת השיטות בסעיף הקודם, התוצרת החד-שנתית מותרת באכילה. המתנגדים להיתר המכירה טוענים שייתכן כי איסור ספיחין חל על פירות שגדלו בשדה גוי בעבודת גוי שאורגנה על ידי יהודי, או שיש חובה על הגוי למכור אותם ליהודי.{{הערה|אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קמה; הרב [[זלמן נחמיה גולדברג]] כתב שבמצב כזה לא חל איסור ספיחין, שם עמוד קנז.}} בנוסף, המתנגדים להיתר המכירה חוששים שמא גם על מלאכות מדרבנן חל איסור ספיחין.{{הערה|אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קמה.}} הרב [[זלמן נחמיה גולדברג]] כותב שאיסור ספיחין לא חל כלל על פירות שאינם קדושים בקדושת שביעית, כך שמי שסובר שפירות גוי אינם קדושים בקדושת שביעית לא צריך לחשוש לספיחין.{{הערה|אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנז; אך הרב וייסמנדל חלק עליו, שם עמוד קמו.}}

* מכירה לזמן מוגבל. פתרון זה שימש בשמיטת תרמ"ט ותמך בה הרב [[יצחק אלחנן ספקטור]].{{הערה|ספר השמיטה, עמוד סא.}} על מנת להדגיש שהמכירה היא אכן מכירה מלאה, נרשם בחוזה המכירה שיש רשות לקונה לחפור בשדה בורות שיחין ומערות ולעשות בו כל שינוי.{{הערה|ספר השמיטה, עמוד עו.}} מצד שני, רישום זה זכהספג לביקורתביקורת בטענה שהיא מעמידה בספק את גמירות הדעת של המכירה, שכן אין כל כוונה שהגוי יחפור בשדה וספק אם מישהו יאפשר לו זאת.{{הערה|1=מכתב של הרב זאב ויטמן, [http://www.hebrewbooks.org/j1605 אור ישראל, כסלו תשס"ב], עמוד קנב.}} בפועל המכירה נעשית לשנתיים, כיוון שקדושת פירות שביעית ממשיכה חודשים רבים לתוך השנה שאחרי שנת השמיטה.

* טענה נוספת שעלתה בשנים יותר מאוחרות היא שללא היתר המכירה לא תוכל להתקיים חקלאות יהודית בארץ ישראל וקיום חקלאות יהודית הינוהוא ערך חשוב.{{הערה|הרב [[שלמה אבינר]], עיטורי כהנים (תשרי התשס"ח, עמוד 9): "אמר לי הוגה דתי אחר: כיוון שהשמיטה אינה נוחה, יש לפתור את הבעיה על ידי הקמת מדינה תעשייתית. כאשר סיפרתי על כך לרבנו הרב צבי יהודה, הוא הזדעזע מאוד. כיצד יעלה על הדעת לבטל את החקלאות בארץ ישראל?!". וגם עמוד 24.}}

* נטען שאיסור "לא תחנם" חל רק על עובדי [[עבודה זרה]] בעוד שהמכירה היא ל[[אסלאם|מוסלמי]].{{הערה|תירוץ זה הובא על ידי [[הרב קוק]] (שו"ת [[משפט כהן]], סימן סב) בהתבסס על הבנה בדברי ה[[בית חדש]] ([[חושן משפט]], סימן רמט). מאוחר יותר התברר שהבנה זו הסתמכה על נוסח משובש, מעשה ידי [[צנזורה על ספרים עבריים|הצנזורה הנוצרית]], ובאמת בדברי הב"ח מפורש שלא כך.[http://www.yeshiva.org.il/midrash/3026]. אמנם הרב [[עובדיה יוסף]] (שו"ת [[יביע אומר]] חלק י יורה דעה סימן מא) כתב שזו הייתה דעת ה[[ראשונים]] (שו"ת ה[[רשב"א]] חלק א סימן ח, [[בית הבחירה למאירי|המאירי]] עבודה זרה כ, א)}}.

[[קובץ:Tapuchips.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מוצר אחד, שתי כשרויות: מימין תפוצ'יפס מיבול חו"ל, בהכשר של ה[[בד"ץ]] של [[העדה החרדית]], ומשמאל תפוצ'יפס מיבול ארץ ישראל, על פי היתר מכירה, בהשגחת הרבנות המקומית [[נתיבות]]{{תמונה להחלפה}}]]

עם הגידול במספר ה[[מושבה|מושבות]], לקראת השמיטה בשנת תרמ"ט (1889), החל לחץ מצד חלק מ[[חקלאות|חקלאי]] [[ארץ ישראל]] אשר חששו ששמירת השמיטה תשאיר אותם ללא מקור פרנסה. פקידי [[הברון רוטשילד]] פנו לרבני [[חובבי ציון|חובבי ציון:]] ה[[הנצי"ב|נצי"ב]] מוולוז'ין, רבי [[שמואל מוהליבר]] מ[[ביאליסטוק]] ורבי [[מרדכי אליאשברג]] בבקשת היתר. הנצי"ב סירב להתיר, הרב מוהליבר והרב אליאשברג צידדו בהיתר מכירה, אך רצו את הסכמתו של הרב [[יצחק אלחנן ספקטור]], שנחשב לגדול הדור. הרב ספקטור הצטרף להיתר, וכן הצטרפו אליו הרבנים [[ישראל יהושע מקוטנא]]{{הערה|1=[http://www.hebrewbooks.org/root/data/pdfs/SHUT/yeshuotmalko.pdf שו"ת ישועות מלכו], יו"ד סימן נ"ג, עמוד 43. }} ושמואל זאנוויל קלפפיש מ[[ורשה]]. פסק ההלכה היה שניתן למכור את הקרקע לשנתיים לנוכרים ובאופן זה לעבוד את האדמה בשנת שמיטה, אך הרב ספקטור הורה שאת המכירה יערכו בהסכמת ועל ידי בית הדין שבירושלים. הרב מקוטנא סייג את היתרו בכך שכמעט ואין חקלאות בארץ ישראל ואין את ברכת השמיטה. רבני [[ירושלים]] ה[[אשכנזים]], ובראשם הרב [[יהושע לייב דיסקין]] (מהרי"ל דיסקין) והרב [[שמואל סלנט]] סירבו להצטרף להיתר וקבעו כי אין להתחמק משמירת השמיטה, ואדרבא יש לשמוח על ההזדמנות לשמור את השמיטה. גם הרב [[מרדכי גימפל יפה]] מחובבי ציון התנגד להיתר באמרו שלא ייתכן שמיד בשמיטה הראשונה לאחר הקמת המושבות לא יקיימו את מצוות שמיטה.{{הערה|{{ציטוטון|כי איך שתהיה ההלכה קבועה בעניין השמיטה בזמן הזה, דאורייתא או דרבנן, ראויים ומחויבים אנו לקיימה בזה עכ"פ בשמיטה הראשונה אשר זכינו למושבות, ולתת לנו יתד במקום קודשו}} ("החבצלת" תרמ"ט, גיליון 34).}}. עם זאת, רבני העדה ה[[יהדות ספרד|ספרדית]] - הרב [[יעקב שאול אלישר]] והרב [[רפאל מאיר פאניז'יל]] תמכו בהיתר המכירה.{{הערה|1=[http://www.halachayomit.co.il/displayRead.asp?readID=461 היתר המכירה], באתר הלכה יומית - מפסקי הרב עובדיה יוסף. שם כתוב שההיתר התחיל מהרבנים הספרדים והרבנים האשכנזים הצטרפו אליו.}} בנוסף, הרב ספקטור סייג את תמיכתו בכך שיהודים לא יעבדו בשדות בשנה זו. פקידי [[הברון רוטשילד]] השמיטו את דעתו זו, מה שגרר מכתב חריף מצד הרב ספקטור.

רוב המושבות פעלו בהתאם להיתר המכירה ועבדו את האדמה. אולם חלק מחקלאי פתח תקווה (שהיו נאמנים לרבני ירושלים) וחקלאי [[מזכרת בתיה]] (שהיו נאמנים לרב גימפל יפה) שמרו את מצוות השמיטה מבלי להסתמך על היתר המכירה. הדבר הביא לסכסוך חריף ביניהם לבין [[הברון רוטשילד]], אשר ראה בהם עצלנים. לתמיכתם יצאו מספר רבנים, בהם רבי [[יהודה אריה ליב אלתר]] בעל ה"שפת אמת", הנצי"ב, [[יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בית הלוי)|הבית הלוי]] ובד"צ ירושלים בהקמת "ועד השמיטה", לסיוע כספי לאיכרים שלא הסתמכו על ההיתר. גם איכרי [[גדרה]] בהתחלה סירבו להסתמך על ההיתר, אך בלחצם של פקידי הברון הם נכנעו ולאחר מספר חודשים החלו לעבוד.{{הערה|ראו חבצלת י"ב אב תרמ"ט. הצפירה גיליון 10 תרמ"ט.}}. הברון האשים את הרב מוהליבר באחריות לאיכרי מזכרת בתיה, ובין השניים חל סכסוך מר.{{הערה|1=[http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hamaayan/shmuel-2.htm הרב שמואל מוהליבר זצ"ל ומזכרת בתיה] באתר דעת.}}.

כשעלה [[הראי"ה קוק]] לארץ, סמך גם הרב קוק ידיו על ההיתר, בגלל המצוקה הגדולה של היישוב החדש אשר פרנסתו הייתה תלויה בחקלאות. מולו התייצב ה[[רידב"ז]], רבה של [[צפת]], אשר שלל את ההיתר. בעקבות כיבוש הארץ בידי [[בריטניה]], הקים הרב קוק את [[הרבנות הראשית לישראל]], ומאז ההיתר מיושם באמצעותה. אך קיבוצי [[פועלי אגודת ישראל]], בהתאם לפסיקותיו של [[החזון איש]] שאף הוא התנגד להיתר, מיישמים פתרון חלופי של [[אוצר בית דין]] תוך הסתמכות על פסיקותיו המקילות יותר של החזון איש לגבי הלכות שמיטה. נוהג זה נמשך מאז בכל שנות השמיטה עד היום, על ידי הרבנות הראשית לישראל. כיום רוב היישובים החקלאיים בארץ ישראל משתמשים בהיתר המכירה, אך רוב החרדים אינם סומכים על ההיתר ומעדיפים לקנות בשנת השמיטה תוצרת חקלאית מערבים או מחו"ל. חלק מהיישובים החקלאיים הדתיים אימצו את "[[אוצר בית דין]]" כפתרון.

* הרב [[שאול דוד סתהון]], [http://www.hebrewbooks.org/root/data/pdfs/SHUT/dvarshaul.pdf '''דבר שאול'''], עמודים 31-4831–48, פסק שמתנגד להיתר תרפ"ט

* אריה אדרעי, "שורשי הפסיקה הציונית-הדתית: הרב קוק ופולמוס השמיטה", בתוך: [[בנימין בראון]], [[מנחם לורברבוים]], [[אבינועם רוזנק]], [[ידידיה צ' שטרן]] (עורכים), '''על דעת הקהל - דת ופוליטיקה בהגות היהודית''', [[מרכז זלמן שזר]], 2012, עמ' 896-833833–896.